בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 138 (239) 01/04/01

זמן אוויר

סופו של בלון

מחקרים אמריקאיים, שנערכו אחרי מלחמת-העולם השנייה גילו נתון מדהים: מסתבר שבשנות המלחמה שיגרו היפנים 300,9 בלונים פורחים חמושים בפצצות לעבר חופי ארה"ב. התיכנון היה לשלוח את הבלונים על זרמי אוויר במהירות של 480 קמ"ש, עד לארה"ב. בסופו של דבר, רק 285 בלונים חצו את האוקיאנוס ורק אחד התפוצץ וקיפח את חייהם של ששה אזרחים

רן רוזנברג

בחמישי במאי בשנת 1945, ביום אביבי ושטוף שמש, יצאה קבוצת ילדים לפיקניק בהר גירהרט שבמדינת אורגון. המלחמה שהתנהלה באותם ימים באירופה, לא הטרידה את תודעתם של אזרחי ארה"ב ואיש לא יכול היה לצפות את העתיד להתרחש. באותו יום, בשעות הבוקר, הרעיש את שמורת הטבע פיצוץ אדיר. ששה בני אדם, מהם חמישה ילדים, נהרגו. אנשי המשטרה וה-F B I שהגיעו למקום הפיצוץ גילו שרידי בלון פורח. בין השרידים נמצאה גם יריעת בד שעליה כתובת ביפנית. המימשל האמריקאי מצא עצמו חסר-אונים.
כדי למצוא את ההסבר האמיתי לאירוע, שגרם למותם של ששה אזרחים אמריקאים, צריך לחזור כ-150 שנה לאחור. באותה עת, שימשו בלונים פורחים למטרות מדעיות בלבד, בעיקר בחקר תכונות האוויר והאטמוספירה. מאוחר יותר התגלה הפוטנציאל הצבאי שבבלון. זה קרה לראשונה ב-1870, במלחמת פרוסיה-צרפת, בתקופת המצור הפרוסי-גרמני על פאריס. הצרפתים הירבו להשתמש בבלוני תצפית לסיורים מן האוויר. הבלונים נקשרו לקרקע בחבלים ונסקו לגובה קילומטר. בהמשך, נעשה שימוש נרחב בבלונים כדי להעביר פליטים ומטעני דואר אל מעבר לקווי החזית, או אל מחוץ לעיר הנצורה.
בשנים הבאות, היוותה ההיסטוריה רצופת המלחמות גורם עיקרי להרחבת השימוש בבלונים פורחים. החלוצים בתחום הצבאי היו היפנים. בשנים 1904-1905, במלחמת רוסיה-יפן, חשבו מהנדסי הצי היפני שהבלונים הפורחים יוכלו לשאת חומרי-נפץ לקווי האויב. הרעיון היה להפריח בלונים חמושים בפצצות משטחה של סין הכבושה ולשלחם לכיוון בסיסי הצי הרוסי בוולדיווסטוק. הניסויים נערכו והבלונים כבר עמדו בהיכון - אך הפשיטה האווירית החדשנית נשארה על הנייר.
מלחמת-העולם השנייה שינתה את פני הדברים. ההתקפה היפנית על פרל-הרבור בדצמבר 1941 חייבה מענה אמריקאי, שישקם את המוראל השפוף של הכוחות האמריקאיים. רעיונות רבים עלו, חלקם נטולי אחיזה במציאות, ולבסוף הוחלט להפציץ את טוקיו עצמה. באפריל 1942 המריאו 16 מטוסי B-25 מנושאת מטוסים לעבר טוקיו. המטרות שנבחרו להפצצה כללו בין היתר תחנות כוח, מחסנים, תשתיות תעשייתיות ומפעלים לייצור גז וחומרים כימיים. את הצוותים הוביל הטייס האגדי ג'יימס דוליטל.
הנזק מההפצצות היה זניח אמנם, אך האפקט הפסיכולוגי היה אדיר. המוראל האמריקאי שוקם ומנגד, הביטחון היפאני התערער. בתגובה, החליט הפיקוד היפני העליון שהמענה על הפצצת טוקיו חייב להיות פגיעה באדמת ארה"ב עצמה. היעד שנבחר היה מדינת אורגון. שירותי המודיעין היפני הצליחו להשיג מפות-ניווט-חופים אמריקאיות, שבעזרתן הרכיבו את פרופיל המשימה. בתחילת ספטמבר 1942 נשלחה צוללת I-25 לעבר חופי אורגון. ב-9 וב-29 לחודש הזניקה הצוללת שני מטוסי סיור דו-מושביים מסוג "גלן" E14Y1 מתוצרת "יוקסוקה". משימת המטוסים היתה להטיל פצצות תבערה על יערות אורגון, אך הנזק שנגרם לא היה גדול. הכשלון דירבן את היפנים למצוא דרך שתסב לארה"ב נזקים גדולים יותר.

תפנית ושמה "פוגו"

גנרל יפני יצירתי בשם סויושו קוסבה, העלה שוב את רעיון השימוש בבלונים הפורחים. הוא הציע למלא בלונים גדולים במימן ולשגרם על-פני האוקיאנוס, כשהם חמושים בפצצות. אם הכל יעלה יפה, ישאו הרוחות את הבלונים עד ליבשת האמריקאית ושם - אלה יפגעו באויב ויחבלו בכושר העמידה שלו. התוכנית אושרה והפרויקט קיבל את שם הקוד - "פוגו". תוך זמן קצר הקים גנרל קוסבה צוות חדש שכלל אקדמאים, סטודנטים לתעשייה, מטארולוגים המתמחים בחקר רוחות ומהנדסי אלקטרוניקה מחברת טושיבה. הצוות תיכנן שלושה דגמי בלונים: בלון עשוי נייר בקוטר של עשרה מטרים לשימוש ברוחות חורף ובלון בקוטר 14 מטרים לרוחות הקיץ. דגם נוסף, שסומל כדגם A, היה גם הוא בקוטר עשרה מטרים. במקביל, פיתח הצי היפני בלון עשוי משי בקוטר של תשעה מטרים, שסומל כדגם B, למטרות ניסוי.
הבלונים הפורחים שנבנו היו עומדים גם בתקנים המחמירים ביותר של שוחרי איכות הסביבה בימינו. הם הוכנו מיריעות נייר שהופקו מקליפות עצי קוזו. היריעות נחתכו לחמישה גדלים שונים והודבקו בדבק שהופק משורשי תפוחי-אדמה. לבסוף, צופו יריעות הבלון בלכה כדי להשיג עמידות בפני לחות וגשם. כל בלון צויד בשקיות חול ובמנגנון לשחרור מימן. הבלונים תוכננו לשייט בגובה 30 אלף רגל, כדי למנוע את גילויים במכ"מי האויב וכדי להקשות על מטוסי סיור ליירטם. בכל פעם שבלון ירד נמוך מגובה זה, היה מנגנון אוטומטי שהופעל על-ידי מד-לחץ, משחרר שקית חול ומחזיר את הבלון לגובה הרצוי. כאשר נסק הבלון הפורח מעל 35 אלף רגל, היה המנגנון האוטומטי משחרר מימן והבלון היה מנמיך. כאשר אזלו שקיות החול - לפי החישובים היפנים הדבר היה אמור לקרות מעל היבשת האמריקאית - הפצצה היתה מופלת באופן אקראי והבלון תוכנן לגלוש בהדרגה עד שיפגע בקרקע. היפנים ציידו את הבלונים במשדרי רדיו, כדי לעקוב אחריהם מעל האוקיאנוס.
בדרך כלל, נשאו הבלונים הפורחים פצצות נגד-אדם, מסוג 33-1B ופצצות תבערה מסוג 26-1B. המטרה העיקרית לא היתה פגיעה באוכלוסייה האזרחית, אלא גרימת שריפות יער, כדי לרפות את ידיה של ארה"ב במלחמה ולאלץ את המימשל לטפל בבעיות מקומיות, על חשבון שילוח לוחמים אל הזירה. בדגם A של הבלון הורכב גם מנגנון השמדה עצמית, שנועד לשרוף את הבלון ולהשמיד את האביזרים הנלווים. לרוב, מנגנון זה כשל.

משייטים על האוקיאנוס

ב-3 בנובמבר 1944, בתום ההכנות, שוגר הבלון המבצעי הראשון לעבר יבשת אמריקה. שיגור הבלונים התמשך עד סוף חודש מאי 1945, ונערך משלושה אתרים שנבחרו בקפידה: נקוסו, אוטסו ואיצ'ינומיה - כולם בחופו המזרחי של האי הונשו, צפונית-מזרחית לטוקיו. על-פי המחקרים שעשו האמריקאים לאחר המלחמה, שיגרו היפנים 9,300 בלונים, מתוך 15,000 שנבנו. רק 285 מהם הגיעו ונצפו מעל אלסקה, מינסוטה, מישיגן, אורגון ואפילו קנדה. היפנים תיכננו שהבלונים יעלו על זרמי אוויר מהירים שישאו אותם במהירות של 480 קמ"ש, עד לארה"ב. לפי חישובים אלו, חציית האוקיאנוס היתה צריכה להתבצע תוך 80 שעות.
לאחר שיגור הבלונים, ומשלא נתקבל כל מידע לגבי הצלחת ההפצצות, נראה הפרויקט כבדיחה גרועה בעיני בכירי הצבא היפני. מסתבר, שלא כך היו פני הדברים; ב-5 במאי 1945, בשעה 10:30 בבוקר נשמע, כאמור, פיצוץ גדול סמוך לשיפוליו הדרומיים של הר גירהרט שבאורגון. מנהל ביה"ס ואשתו לקחו חמישה ילדים בגילאים 11-13 ויצאו לפיקניק. בעוד המנהל מחנה את רכבו, גילה אחד הילדים את הבלון וגרר אותו מתוך עצי היער. באותו רגע הופעלה הפצצה. חמשת הילדים ואשת המנהל נהרגו מהפיצוץ ולמקום הוחשו כוחות משטרה ואנשי F.B.I .
מאוחר יותר באותו היום פורסם שהפיצוץ נגרם כתוצאה מהפעלת פצצה יפנית נגד בני-אדם. היתה זו הפעם הראשונה שבה חשף המימשל האמריקאי את העובדה שצפון אמריקה היתה יעד להפצצה של בלונים פורחים.

ידעו ולא סיפרו

כמה חודשים לפני התקרית בהר גירהרט, הפיל מטוס אמריקאי בלון יפני, 48 קילומטרים מזרחית לקליפורניה. הבלון נלקח לאבחון ונחקר על כל מרכיביו. כאשר חשף הצבא האמריקאי את הסוד היפני, ניצב המימשל בפני דילמה - האם לחשוף את פרשת הבלונים ולהזהיר את הציבור, או לצנזר את הממצאים ולהשאיר את היפנים באפילה בכל הנוגע להצלחת הפרויקט שלהם.
החשש שהיפנים יתעודדו מתוצאות המבצע וישקלו שימוש בחומרי לחימה ביולוגיים, גרם לאמריקאים להצניע את הידיעות על הבלונים, ולהטיל צנזורה על אמצעי התקשורת בעניין זה. האוכלוסייה תודרכה כיצד להתגונן מפני הבלונים הפורחים, במבצע הסברה חשאי שכלל בעיקר הוראות בעל-פה. ההנחיה היתה פשוטה - אם נצפה או נחת בלון פורח, יש להתרחק ממנו ולהזעיק את השלטונות.
במקביל, פתח חיל-האוויר האמריקאי במבצע "אש מעופפת": מטוסי F-4U-5 קורסאיר ו-P-38 הוקצו למשימות סיור ויירוט - אולם הצלחתם היתה מוגבלת. למעט הפלת תשעה בלונים תוך שעתיים ב-11 באפריל 1945, לא נרשמו הפלות נוספות. מחשש ללוחמה ביולוגית, נתבקשו הקהילה החקלאית והווטרינרים לפקוח עיניים ולדווח על כל מחלה חשודה. תחנות מכ"ם חדשות הוצבו לאורך החופים וכוחות כיבוי האש באזורי היערות תוגברו.

"אם הם היו מגיעים, היינו שומעים על כך"

בסוף מאי 1945 נעלמו הבלונים הפורחים. שלוש שנים אחרי המלחמה, נחשף פרויקט ה"פוגו" על כל פרטיו. הגנרל וילבר, מפקד ההגנה המרחבית של מערב ארה"ב, נפגש ביפן עם הגנרל קוסבה והלה סיפר לו, כי במשך שנתיים ספג תלונות וביקורות על כך, שהבלונים הפורחים אינם גורמים כל נזק, וכי מדובר בבזבוז של זמן וכסף. "אם בלונים פורחים היו מגיעים לאמריקה", השיבו במטה הכללי היפני לגנרל קוסבה, "היינו שומעים על כך. האמריקאים לא יכולים לסתום את פיהם זמן רב כל כך".
כשלון הפרויקט חייב את היפנים לתגובה. הם החלו במסע תעמולה אינטנסיבי שביקש להוכיח, כי אלפי אמריקאים נהרגו כתוצאה מהפצצות הבלונים. 30 שנה מאוחר יותר, אחד המהנדסים הראשיים של צוות ההקמה אזר אומץ וכתב מאמר שחשף את הסיבות לכשלון הפרוייקט. הוא הסביר כי חלק מדגמי הבלונים שפותחו לא היה מסוגל להגיע לארה"ב. דגמים אחרים, שהיו מסוגלים להגיע לשטח ארה"ב, אוחסנו במחסנים והושמדו מאוחר יותר בהפצצת מטוסי B-29.
פרויקט ה"פוגו" בילבל את כולם. היפנים חשבו שכשלו, האמריקאים נלחצו, עיתונים צונזרו ובסופו של דבר - הבלונים הושבתו מבלי שגרמו לנזק רב. היום, 55 שנים אחרי, יש הטוענים עוד כי בלונים נוספים נחתו בחוף המערבי וטרם נתגלו. "הפצצות עוד עלולות להתפוצץ. בבלונים חשודים - אסור לגעת".

המלאך שנפל

סגן רודולף פון-אשווגה היה מגדולי טייסי הקרב הגרמנים שבדורו. את מרבית שירותו העביר בכנף מספר 30 בדרמה שבמקדוניה. כישוריו הנדירים ותעוזת הטיסה הקנו לו את תואר הכבוד "המלאך של הים האגאי". במלחמת-העולם הראשונה זקף אשווגה לזכותו 15 הפלות של מטוסי בעלות-הברית. את כל קרבות האוויר סיים כשידו על העליונה, פרט לקרב אחד.
בחודשים אוקטובר ונובמבר 1917 החל פון-אשווגה לכלות את זעמו בבלונים הפורחים ששימשו את הבריטים לתצפית מעל החזית. טייסי הבלונים הפורחים היו חסרי אונים. רס"ן ג' אוגיילגי דיוויס, מפקד פלוגת בלונים פורחים מספר 22, החליט לשים קץ לדבר. ב-21 בנובמבר 1917 טיפס פון-אשווגה אל תא ה"אלבטרוס" שלו, והתכוון להמריא, כהרגלו, כדי לחפש אחר בלונים פורחים. המכונאי שלו סיפר, כי נודע לו שקצין בולגרי ערך תצפיות בעמדה הקדמית והבחין בבלון פורח שעורר את חשדו. הוא אמר עוד שהטייס בסל שנושא הבלון לא זז כלל.
פון-אשווגה הבטוח ביתרונו לא שעה לאזהרה, והמריא. הוא איתר את הבלון הפורח, טיפס והחל בצלילה מתונה לעברו. כשהיה במרחק של 200 מטר ממנו פתח באש. במרחק של 50 מטר הבחין כי סכנה נשקפת לחייו. הוא הפסיק לירות ושבר במהירות ימינה, אבל זה קרה מאוחר מדי. הטייס בסל לא היה אדם, אלא בובה, ובסמוך לה הונח מטען נפץ במשקל 250 ק"ג. ברגע שה"אלבטרוס" היה קרוב דיו, הופעל המטען מהקרקע. הפיצוץ האדיר ריסק את הבלון הפורח ואת המטוס הגרמני גם יחד. אשווגה, שנודע באומץ-ליבו, מצא עצמו חסר-אונים. בפעם הראשונה, שהיתה גם האחרונה.

עוד באותו מדור

אופס, נמחק עוד מיליארד

ביום הראשון בהיסטוריה של מטוסי הריגול נברא ה-U-2, ביום השני ה-A-12, ביום השלישי ה-SR-71 וביום הרביעי המל"טים: הפיירבי, הפיירפליי ואחרים. ביום השישי נבראו ה-E-8 ג'יי-סטארס, מל"טי הגלובאל הוק והדארקסטאר, שכיכבו בעיראק וביוגוסלביה. ומה קרה ביום החמישי? בחינה קצרה של הפרויקטים, שפרטים אחדים אודותיהם בכל זאת הסתננו, מעידה שרובם היו כשלונות טכנולוגיים שנפסלו לשירות מבצעי פעיל - לא לפני שמאות מיליוני דולרים הוצאו על פיתוחם

חומות של תקווה

צריך לקרוא כדי להאמין: בבוקר גשום בפברואר 44' יצאו 18 מטוסי מוסקיטו בריטיים להפציץ את מטה הגסטפו בעיר אמיין שבצרפת. התוכנית היתה להגיע למטה בזמן ארוחת-הצהריים ולהבקיע את חומותיו, כדי לאפשר ללוחמי המחתרת הצרפתיים שנכלאו בו - לברוח. התוצאה: מתוך 700 אסירים, 258 יצאו לחופשי. מפקד המבצע, אל"מ צ'ארלס פיקארד, ועוד שלושה טייסים בריטים, שילמו בחייהם