בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 138 (239) 01/04/01

זמן אוויר

אופס, נמחק עוד מיליארד

ביום הראשון בהיסטוריה של מטוסי הריגול נברא ה-U-2, ביום השני ה-A-12, ביום השלישי ה-SR-71 וביום הרביעי המל"טים: הפיירבי, הפיירפליי ואחרים. ביום השישי נבראו ה-E-8 ג'יי-סטארס, מל"טי הגלובאל הוק והדארקסטאר, שכיכבו בעיראק וביוגוסלביה. ומה קרה ביום החמישי? בחינה קצרה של הפרויקטים, שפרטים אחדים אודותיהם בכל זאת הסתננו, מעידה שרובם היו כשלונות טכנולוגיים שנפסלו לשירות מבצעי פעיל - לא לפני שמאות מיליוני דולרים הוצאו על פיתוחם

נועם אופיר

אילו היה נכתב התנ"ך של אמצעי הריגול המוטסים המודרניים הוא בוודאי היה נפתח במשפט "בראשית ברא קלי ג'ונסון את ה-U-2..." - ולא בכדי. עבור רבים, קלי ג'ונסון, המתכנן והמנהל האגדי של "מפעל הבואשים" של חברת "לוקהיד" הוא ה"אלוהים" הלא-רשמי של עולם הריגול האווירי. ואם ממשיכים בהקבלה לתנ"ך, הרי שה-U-2, מטוס הריגול המפורסם ביותר בעולם שטס גבוה יותר מכל מטוס אחר שקדם לו והשיג מודיעין בעל חשיבות מכרעת בימים הסוערים של ראשית המלחמה הקרה, נברא ביום הראשון.
ביום השני נברא ה-A-12, גם הוא פרי פיתוחו של "מפעל הבואשים" של ג'ונסון. ה-A-12 החד-מושבי, המוכר גם בשם-הקוד "אוקסקרט", טס מהר וגבוה יותר מה-U-2. מהר יותר אפילו מקליע רובה. המטוס של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, הסי.אי.איי., לא זכה לטוס אומנם בשמי ברה"מ, המטרה הרשמית שלשמה פותח, אך הטכנולוגיה ששימשה לפיתוחו ולייצורו הקפיצה את תחום הריגול האווירי כמה דורות קדימה.
ביום השלישי נברא ה-SR-71, הגירסה הדו-מושבית והפחות מסווגת של ה-A-12. המטוס הדו-מושבי, המוכר יותר בכינויו הלא-רשמי, "הציפור השחורה", היה במשך שנים רבות כלי איסוף המודיעין החזותי העיקרי של ארה"ב לצד לווייני הריגול. זמן קצר לפני מלחמת המפרץ הוצא אומנם המטוס, בנסיבות תמוהות, כפי שיוסבר בהמשך הכתבה, משירות מבצעי אך מאז, בנסיבות תמוהות לא פחות, חזר לשירות מבצעי פעמיים ואף הוצא ממנו כעבור פרקי זמן קצרים. ביום הרביעי נבראו המל"טים: הפיירבי, הפיירפליי ואחרים מתוצרת "טלדיין ראיין", ה-D-21 של "מפעל הבואשים" וכן המזל"טים הקטנים מתוצרת ישראל. המהפכה הבלתי-מאוישת היתה אחת מפריצות הדרך החשובות של הריגול האווירי, שכן היא איפשרה לצמצם את הסיכון הגדול, הן מבחינת השלכותיו המבצעיות והן מבחינת השלכותיו הפוליטיות הבינלאומיות של אובדן מטוס וטייס בעת משימת ריגול בשמי מדינה זרה.
ביום השישי נבראו ה-E-8 ג'יי-סטארס, מל"טי הגלובאל הוק והדארקסטאר ואמצעים אחרים שכיכבו בפעולות האוויריות השונות בשנות התשעים שהתרחשו בעיראק, ביוגוסלביה ובחלקים בעייתיים אחרים של הגלובוס.
ומה קרה ביום החמישי? "פסוק" זה ב"תנ"ך הריגול האווירי" נותר מסווג בחלקו הגדול עד עצם היום הזה. לכאורה, ההתקדמות הגדולה שהחלה ב-U-2 נעצרה אי שם בעידן ה-SR-71 והמל"טים, בראשית שנות השישים והתחדשה בשלהי שנות השמונים עם הג'יי-סטארס והדורות החדשים של המל"טים. בפועל, כמו במקרים רבים אחרים, התמונה קצת שונה.
בכתבה הבאה ייעשה ניסיון לשפוך מעט אור על אותם חלקים לא מוכרים ב"תנ"ך הריגול". מדוע מעט אור? מפני שגם היום, בעידן של פתיחות גדולה יותר לתקשורת, חלק ניכר מאותם פיתוחים שנעשו בשנות השבעים והשמונים נותרו תחת דרגות הסיווג הגבוהות ביותר הקיימות בארה"ב. הסיבה לכך, אגב, אינה רק ניסיון להסתיר טכנולוגיות אקזוטיות שיבטיחו את הניצחון במלחמה הבאה, כפי שנוהגים ראשי הפנטגון לטעון כאשר הם מתבקשים להסביר את הצורך בחשאיות כה גבוהה.

TR-3A - מישהו שמע עליו?

הכל החל ב-1976. משרד ההגנה האמריקאי, בשיתוף חיל-האוויר, הסי.אי.איי. וגופים נוספים בקהיליית המודיעין האמריקאי, ניהלו במקביל סדרת מחקרים ובדיקות היתכנות בנוגע לטכנולוגיה הסודית והמהפכנית ביותר בלוחמה האווירית של אותם השנים - STEALTH, "חמקנות". הפרויקטים השונים קיבלו שמות שונים ומשונים, החל מ"הארווי" על שם דמותו של ארנב בלתי-נראה בסדרת סרטים מצוירים וכלה בעשרות ראשי-תיבות שונים ומשונים דוגמת ASTEI ו-CSIRS. הפרויקט האחרון הוא גם המעניין והמיסתורי שבהם.
במהלך אותה שנת מפתח בתולדות החמקנות, הקים המימשל האמריקאי צוות מיוחד שכונה "צוות כחול". תפקידו של צוות מומחים זה היה לזהות ולהגדיר יישומים אפשריים לטכנולוגיה החדשה - החל במטוסי קרב דרך טילים, אמצעי ריגול ואחרים. תפקידו של הצוות המקביל, "צוות אדום", היה לזהות ולהגדיר טכנולוגיות שיאפשרו לאתר וליירט אמצעי לחימה חמקניים.
בין היוזמות של "הצוות הכחול" היתה תוכנית ה-CSIRS, ראשי-תיבות של "תקיפה וסיור חשאיים ושרידים בכל מזג-אוויר" (COVERT SURVIVABLE IN-WEATHER RECONNAISSANCE STRIKE). התוצרים של תוכנית זו אמורים היו להיות שני דגמים של מטוסים - מטוס תקיפה חמקן לפעולה בתנאי אל-ראות ומטוס סיור וביון בעל נתונים דומים, למעט היכולת ההתקפית. בשלב זה הסיפור מתחיל להיות מעורפל.
באמצע 1976 נבחרה חברת "לוקהיד" לספק מדגים טכנולוגיות במסגרת תוכנית ה"האב בלו" (HAVE BLUE). תוכנית זו, היתה ככל הנראה תוכנית ההמשך של התוצר ההתקפי של תוכנית ה-CSIRS. לימים עתיד ה"האב בלו", ששניים כדוגמתו יוצרו על-ידי "מפעל הבואשים", להוות את הבסיס לפיתוחו של ה-F-117A, "סניור טרנד" (SENIOR TREND), מטוס התקיפה החמקן הראשון של חיל-האוויר האמריקאי.
ומה עלה בגורלו של מטוס הריגול מפרויקט ה-CSIRS? הדיעות חלוקות; יש הטוענים, כי מלכתחילה CSIRS היה צריך להביא לפיתוח מטוס אחד שישמש הן למשימות תקיפה והן למשימות ריגול. אבל, ה-F-117A פותח בגירסת תקיפה בלבד ורעיונות שונים, בדבר ציודו במצלמות וחיישנים אלקטרוניים אחרים למשימות ריגול, נותרו על שולחן השירטוטים.
אבל, יש גם הטוענים, כי לא רק שפרויקט ה-CSIRS אמור היה להביא לפיתוחו של מטוס ריגול יעודי, אלא שמטוס כזה אכן נבנה ואף מצוי בשירות מבצעי בחיל-האוויר האמריקאי - ה-TR-3A "בלק מאנטה" (BLACK MANTA). זהו סיפורו.
שתי חברות התחרו בפרויקט ה"האב בלו" לפיתוח מדגים טכנולוגיות למטוס תקיפה חמקני. ההצעה של "לוקהיד" זכתה בעוד הצעתה של "נורת'רופ", שכונתה THAP, ראשי-תיבות של "מטוס חודר טאקטי לגובה רב" (TACTICAL HIGH ALTITUDE PENETRATOR) נדחתה. אחת הסברות היא שזמן קצר לאחר שהצעתה נדחתה, קיבלה "נורת'רופ" הזמנה מחיל-האוויר האמריקאי להמשיך את פיתוח אב-הטיפוס של ה-THAP, במסגרת רכיב הסיור של תוכנית ה-CSIRS. המטוס, שפיתוחו החל, לכאורה ב-1978, נכנס לשירות מבצעי בחיל-האוויר בראשית שנות השמונים תחת הסימון TR-3A.

פעלו בהצלחה במלחמת המפרץ (?)

ה-TR-3A, שעל-פי הטענות כשלושים כדוגמתו מצויים בשירות מבצעי, נועד לשמש כאמצעי לאיתור מטרות עבור מטוסי תקיפה ומפציצים חמקניים דוגמת ה-F-117A וה-B-2A. לדברי אחד הסיפורים, מטוסי ה-TR-3A פעלו בהצלחה במלחמת המפרץ, שבה סימנו מטרות בלייזר עבור מטוסי ה-F-117A שתקפו יעדים בבגדד.
בתחילת שנות התשעים היו שורה ארוכה של תצפיות בהן נראו, כביכול, מטוסי TR-3A במקומות שונים בארה"ב. בסיס האם של המטוסים, כך נטען, היה בסיס טונופה בנבאדה. טענה זו התבססה על העובדה שהבסיס הסודי והשמור, שהוקם במיוחד עבור מטוסי ה-F-117A בראשית שנות השמונים, המשיך להיות פעיל גם לאחר שאלה הועברו ממנו לבסיס הולומאן שבניו-מכסיקו.
אבל, באותו אופן שבו השמועות על המטוס המיסתורי התפשטו, כך הן גם נפסקו. חיל-האוויר האמריקאי המשיך במשך השנים להכחיש את עצם קיומו של מטוס סיור סודי ועם הזמן שככו גם הדיווחים על תצפיות של המטוס הסודי הנראה כמו משולש שחור. האם אכן קיים מטוס סיור בשם TR-3A? התשובה לכך הנה, כנראה, שלילית. "נורת'רופ" אכן בנתה מוק-אפ של ה-THAP, אך לא הגיעה לשלב שבו נבנה מטוס של ממש. "נורת'רופ" אכן היתה עסוקה בשנות השמונים על פיתוח מטוס סיור חמקן אך במסגרת תוכנית שונה לגמרי, ה"טאסיט בלו", שתתואר בהמשך. ה-TR-3A, כך נראה, הוא אכן מטוס "בלתי נראה", פשוט משום שאינו קיים.
מניין בכלל צץ הכינוי TR-3A? בחיל-האוויר האמריקאי שירת אותה עת מטוס סיור אחר, שסומן TR-1 והיה גירסה טאקטית של מטוס ה-U-2 שנבדלה ממנו אך בפרטים מעטים. הקוריוז הוא שמקור השם הוא כנראה בשגיאה שמקורה בפרויקט סודי אחר שנוהל במקביל. השם TR-3 נשמע מילולית כמו "טיר-3", שהוא, במקרה, גם שם-הקוד של התוכנית המסווגת ביותר שניהל חיל-האוויר האמריקאי במהלך שנות השמונים.

"טאסיט בלו" - סיפורו של הלווייתן

ההפסד של "נורת'רופ" ל"לוקהיד" בתוכנית ה"האב בלו" היה כואב עבור החברה, אבל עד מהרה היא זכתה בפיצוי בדמותה של תוכנית יוקרתית לא פחות, גם אם סודית בהרבה.
במהלך שנת 1982 החליט משרד ההגנה האמריקאי לאחד שתי תוכניות פיתוח - ה"פאב מובר"(PAVE MOVER) של חיל-האוויר וה-SOTAS של הצבא. מטרתם של תוכניות אלה היתה פיתוח מערכת מכ"ם מוטסת שתשמש לאיתור מטרות קרקעיות ולכוון לעברן אמצעי נשק מונחים המשוגרים מהאוויר ומהקרקע. שתי התוכניות שאוחדו היו חלק מפרויקט מקיף שנקרא "שובר הסתערות" (ASSULT BREAKER). הפרויקט, שאורגן על-ידי הסוכנות לפיתוחים הגנתיים מתקדמים, DARPA, נועד לספק מענה קונוונציונאלי לפלישה קרקעית של אלפי טנקים סובייטיים למערב-גרמניה.
הבקשה של DARPA מ"נורת'רופ" לא היתה פשוטה. מערכת המכ"ם המוטסת אמורה היתה להיות מותקנת בכלי-טיס שיוכל לשהות זמן רב מעל שדה-הקרב, לאתר בדיוק רב את תנועת כוחות האויב ולטווח אותם עם החימוש המונחה שיפותח במיוחד למשימה זו. השאלה היתה כיצד יכול מטוס כזה לשרוד בשדה קרב שיהיה רווי במיטב אמצעי הנ"מ. התשובה, בהתאם למסקנות "צוות כחול", היתה חמקנות.
מטוס הסיור של "נורת'רופ", שקיבל את הסימון BSAX, ראשי-תיבות של "מטוס סיור שורד לשדה-הקרב", היה המלה האחרונה בתחום החמקנות. בעוד ה-XST, המטוס שתיכננה "לוקהיד" במסגרת פרויקט ה"האב בלו", נועד להיות חמקן בעיקר מגיזרה קידמית, כך שבעודו טס לעבר מטרה, הוא לא יתגלה, ה-BSAX היה צריך להיות חמקן מכל כיוון. כמו כן, בעוד מטוס תקיפה צריך לשהות לפרקי זמן קצרים מעל שטח האויב, לאתר את המטרה, להשמידה ולהתחמק, הרי שמטוס סיור דוגמת ה-BSAX צריך לשוטט זמן ממושך מעל שדה הקרב - מה שחושף אותו לאיומים מגוונים יותר בצורה ממושכת יותר. ה-BSAX צריך היה להיות חמקן יותר מ"החמקן".
המיפרט המורכב והיומרני-משהו העמיד בפני המתכננים קשיים רבים, ובאופן אירוני הם נאלצו לפנות ל"לוקהיד", יריבתם הוותיקה בתחום החמקנות, בבקשת עזרה. בסוף 1977, לאחר שהתגברו על מרבית הקשיים, הצליחו ב"נורת'רופ" להשלים את פיתוחו של ה-BSAX ובאפריל 1978, אישרה DARPA ל"נורת'רופ" לבנות אב-טיפוס אחד של מטוס הסיור החדש תחת שם-הקוד "טאסיט בלו" (TACIT BLUE), כחול דומם. מטוס זה המריא לטיסת הבכורה שלו ב-5 בפברואר 1982 מהבסיס הסודי של חיל-האוויר האמריקאי באגם גרום, המוכר כ"איזור 51", הבסיס שהוקם במיוחד עבור תוכנית ה-U-2.

הכל בגלל מכ"ם חלש

במהלך השנים הבאות ערך ה"טאסיט בלו", שבעיני רבים נחשב לכלי-הטיס המוזר ביותר בכל הזמנים, סידרה ארוכה של טיסות ניסוי שהוכיחו את יעילות החמקנות הכל-זוויתית הייחודית שלו. אבל, למרות הצלחת הניסויים, התוצאות שהתקבלו הביאו גם לקירקועו הסופי של ה"טאסיט בלו" ושלא באשמת הפלטפורמה.
לצורך הפרויקט פיתחה חברת "יוז" מכ"ם רב-תכליתי מתקדם, שהיה הראשון שפותח במיוחד עבור מטוס חמקן. המאפיין העיקרי של מכ"ם זה היתה עוצמת פעולה נמוכה, שלא תסגיר את מיקום המטוס. המכ"ם המהפכני הקדים את הטכנולוגיה שהיתה קיימת באותה התקופה ולא סיפק את הביצועים הדרושים. בלא אמצעי הסיור הייעודי שלו היה ה"טאסיט בלו" חסר תועלת.
במאי 1984 החליט משרד ההגנה לזנוח את התוכנית המקורית שלו, שכללה רכש של עשרה מטוסי סיור רגילים ועוד מספר מטוסי סיור חמקניים שיהיו גירסה סידרתית של ה"טאסיט בלו". במקום זאת הוחלט להפנות את כל המאמצים לפיתוח מטוס סיור קונוונציונלי, תוכנית שלימים תביא לפיתוחו של ה-E-8C ג'יי-סטארס. ב-14 בפברואר 1985 ערך ה"טאסיט בלו" את טיסת ניסוי מספר 135 שהיתה גם האחרונה ומיד לאחריה הושם באיחסון בבסיס אגם גרום.
במשך השנים התפרסמו בכלי התקשורת בארה"ב דיווחים שונים על קיומו של מטוס חמקן סודי, שכונה "שאמו", בשל הדמיון שלו ללווייתן המפורסם מהאקווריום שבסאן-דייגו, שדומה לו הופיע בסרט "לשחרר את וילי". לימים, התברר שאותו "לווייתן" מיסתורי היה ה"טאסיט בלו". נראה שצריך הרבה דמיון כדי לדמות את צורתו "הייחודית" של מטוס הסיור ליונק הימי.
עצם קיומו של ה"טאסיט בלו" ותמונות ראשונות שלו נחשפו לראשונה בפומבי באופן רשמי רק ב-30 באפריל 1996. כיום מוצג אב-הטיפוס היחיד שנבנה במוזיאון חיל-האוויר האמריקאי בבסיס רייט-פטרסון, שבאוהיו. הגם שפרויקט ה"טאסיט בלו" לא הביא לפיתוחו וייצורו של מטוס סיור סידרתי, הוא נחשב בעיני משרד ההגנה וחיל-האוויר האמריקאי להצלחה גדולה. לטכנולוגיות החמקנות שפותחו במהלכו, ובעיקר נושא החמקנות הכל זוויתית, היה תפקיד מכריע בפיתוחן של מערכות נשק מתקדמות אחרות דוגמת המפציץ החמקן B-2A, גם הוא מתוצרת "נורת'רופ" ופרויקטים אחרים שנותרו עדיין מסווגים.

מ-Q ל"קווארץ" - המל"ט היקר ביותר בהיסטוריה

בעוד ה-TR-3A כנראה לא היה קיים מעולם, וה"טאסיט בלו" נחשף בסופו של דבר, הפרויקט הגדול והמורכב ביותר לפיתוח כלי-טיס למשימות סיור וריגול שהתנהל בשנות השמונים נותר מסווג עד עצם היום הזה. למעט רסיסי פרטים, הדלפות חצי-רשמיות והרבה שמועות - לא ידוע עליו דבר.
בז'רגון הביטחוני האמריקאי, המונח "Q" מייצג את אחת מדרגות הסיווג הגבוהות ביותר השמורה למיפרטים מדויקים של מערכות נשק גרעיניות. באופן אירוני, כלי-הטיס הסודי כונה במשך שנים רבות "Q". אבל, לא מדובר בהלצה על רמת הסיווג הגבוהה של הפרויקט. לאחרונה חשף השבועון האמריקאי היוקרתי לענייני תעופה וחלל, "אוויאיישן וויק", כי האות Q היא קיצור של "קווארץ" - שמו האמיתי של הפרויקט המיסתורי.
אמצע שנות השמונים היתה תקופה מאוד אקטיבית עבור אנשיו של "מפעל הבואשים" של חברת "לוקהיד". המפעל עסק באותה עת בשורה ארוכה של פרויקטים ומיזמים שונים עבור קהיליית המודיעין האמריקאית, שמטרתם פיתוח יורשים אפשריים ל-U-2 ול-SR-71. מפיסות המידע שהתפרסמו בנושא ניתן לזהות כמה מהפרויקטים הללו, ששיאם כאמור הוא "קווארץ".
פרויקטי ה-AOS, ראשי-תיבות של "מערכת אופטית אווירית" וה-ASTRA, "מערכת תצפית ומעקב אווירית" אמורים היו להביא לפיתוחו של כלי-טיס שיטוס במהירות של קרוב לשלושה מאך וישמש לאיתור טילים בליסטיים של האויב. שם-הקוד של כלי-הטיס עצמו היה, ככל הנראה, "בריליאנט באזרד" (BRILLIANT BUZZARD).
מעט מאוד ידוע על הפרויקטים הללו, בעצמם חלק מיוזמת ההגנה האסטרטגית של רייגן, ה-SDI, או "מלחמת הכוכבים" בכינויה הפופולארי, אך ככל הנראה הם לא הגיעו לכדי מימוש מעשי ובוטלו אי שם במהלך שנת 1989. יחד עם זאת, קיימים דיווחים על כך שאב-טיפוס של ה"בריליאנט בזארד" ערך מספר טיסות קודם לביטולו של הפרויקט, בו נטלה חלק גם חברת "בואינג".
במקביל לתוכניות ה-AOS ASTRA התחרה "מפעל הבואשים" של "לוקהיד" עם "בואינג" במסגרת תוכנית אחרת, יומרנית פחות. ה-AARS, ראשי-תיבות של "מערכת סיור אווירית מתקדמת" (ADVANCED AIRBORNE RECONNAISSANCE SYSTEM), אמורה היתה להביא לפיתוחו של מל"ט חמקן גדול ממדים שיוכל לשמש כמחליף למטוסי ה-SR-71 שעמדו אז בפני יציאה משירות מבצעי בשל עלות הפעלתם הגבוהה.
בראשית שנות התשעים נבחרה הצעתה של "לוקהיד" לתוכנית ה-AARS, שקיבלה את שם-הקוד "קווארץ", או Q בקיצור. כדי לא להותיר את "בואינג" מאחור בתחום החמקנות הוחלט להעניק לה דריסת רגל בפרויקט. חיצונית, נראה ה"קווארץ" כמו מיני-B-2, כלומר כנף מעופפת עם כונס אוויר גדול בחלקה המרכזי בו הותקן גם ציוד המשימה הייעודי. המל"ט נבנה בצורה מודולארית כך שניתן יהיה להחליף את כל המיכלול הייעודי. מיכלול אחד כלל תא-טייס ואיפשר הפעלה מאוישת, ככל הנראה לצורכי ניסוי וטיסות העברה ארוכות טווח. המיכלול המבצעי כלל אוסף של מצלמות וחיישנים.

חצי מיליארד דולר למל"ט בודד!

הציפיות מ"קווארץ" היו גדולות. בסוף 1991, הקים חיל-האוויר האמריקאי יחידה יעודית בבסיס ביל, קליפורניה שעתידה היתה לקלוט את מל"טי ה"קווארץ". בסיס זה, אגב, משמש במשך שנים כבסיס העיקרי של מערך הסיור המוטס של חיל-האוויר האמריקאי והיה בסיס האם של טייסות ה-SR-71 וה-U-2 שלו.
אבל, "קווארץ" סבל מחיסרון אחד גדול, שהיה אופייני לתוכניות דומות לו, כמו פרויקט ה-B-2A. הוא היה יקר בצורה שלא תיאמן. עלות מל"ט בודד נאמדה בכחצי מיליארד דולר - יותר מכל כלי-טיס אחר למעט המפציץ החמקן. התוכנית לרכוש כעשרים מל"טים נראתה דמיונית. סיום המלחמה הקרה והקיצוצים בתקציבי הביטחון הביאו לכך שחיל-האוויר הפעיל לחץ על היצרניות לצמצם את עלותו של כל מל"ט לכ-200 מיליון דולר, באמצעות שימוש בטכנולוגיות שנלקחו מפרויקט מטוס התקיפה החמקן A-12 אבנג'ר-2 של הצי, שפיתוחו בוטל בינואר .1991 חרף הקיצוץ, עדיין מדובר היה בסכום בלתי מתקבל על הדעת. בסוף 1992 בוטל פרויקט ה"קווארץ" - לא לפני שהושקעו בו כמיליארד דולר. אף מל"ט "קווארץ" שלם לא נבנה, למעט דגם של הגוף ושל הכנף. ביולי 1993 פורקה היחידה הייעודית שהוקמה בביל.
סיפורו של ה"קווארץ" לא הסתיים בנקודה זו. למרות ביטול הפרויקט המשיכה "לוקהיד" להציע דגם בעל ביצועים מופחתים כחלק מתוכנית המל"טים הכוללת של חיל-האוויר האמריקאי. מחירו של המל"ט החדש, שקיבל את שם הקוד "טיר-3", נאמד בכ-150 מיליון דולר. גם "מחיר מציאה" זה היה יקר מדי עבור חיל-האוויר האמריקאי והוא העדיף לפרק את התוכנית לשני חלקים.
ה"נכדים" של ה"קווארץ" היו ה"טיר-2 פלוס", לימים מל"ט ה"גלובאל הוק" וה"טיר-3 מינוס", לימים ה"דארקסטאר". בעוד ה"גלובאל הוק" של "טלדיין ראיין" אמור למלא את המשימות של מל"ט קונוונציונאלי לגובה רב, ה"דארקסטאר" של "מפעל הבואשים" אמור היה להיות מל"ט החדירה החמקן למשימות באזורים מוגנים במיוחד. אבל, בעקבות קשיים החליט חיל-האוויר האמריקאי לבטל את פרויקט ה"דארקסטאר" בראשית 1999.
כך נוצר מצב בו לחיל-האוויר האמריקאי אין כלי-טיס בעל יכולת לחדור לאזורים מוגנים היטב. ה-SR-71, הפלטפורמה העיקרית למשימות אלה, הוצא משירות מבצעי זמן קצר לפני מלחמת המפרץ, ככל הנראה מתוך ההנחה שה"קווארץ" או תוצר של ה-AOS ASTRA ימלאו את מקומו. ביטול הפרויקטים השונים יצר פער ביכולת הכיסוי המודיעיני של ארה"ב, פער שחייב את החזרתם לשירות של כמה מטוסי SR-71 לתקופה קצרה.
כיום, באופן רשמי, אין לחיל-האוויר האמריקאי פלטפורמה מודיעינית בעלת יכולת חדירה. האם ייתכן ואי שם, באחד הבסיסים הסודיים בארה"ב, קיים כלי-טיס שנועד לבצע את המשימה רבת החשיבות הזו? ניסיון העבר מלמד שאסור לפסול זאת על הסף. מי יודע, אולי בעוד זמן לא רב יכנס הפנטגון פעם נוספת מסיבת עיתונאים לא מתוכננת ויציג תמונה או סרט וידיאו מטושטש של כלי-טיס לא מוכר. פעמיים בעבר הוא עשה זאת - עם ה-F-117A ועם ה"טאסיט בלו". אין סיבה שהוא לא יעשה זאת שוב.

עוד באותו מדור

חומות של תקווה

צריך לקרוא כדי להאמין: בבוקר גשום בפברואר 44' יצאו 18 מטוסי מוסקיטו בריטיים להפציץ את מטה הגסטפו בעיר אמיין שבצרפת. התוכנית היתה להגיע למטה בזמן ארוחת-הצהריים ולהבקיע את חומותיו, כדי לאפשר ללוחמי המחתרת הצרפתיים שנכלאו בו - לברוח. התוצאה: מתוך 700 אסירים, 258 יצאו לחופשי. מפקד המבצע, אל"מ צ'ארלס פיקארד, ועוד שלושה טייסים בריטים, שילמו בחייהם

על "אורורה" וחיות אחרות

מטוס האורורה כבר כונה "מטוס הריגול המדהים בהיסטוריה", אבל המימשל ממשיך לטעון שמדובר בשמועה שמקורה ב...טעות של הצנזורה. וזה אינו הפרויקט "השערורייתי" היחיד, שלא ברור אם יש לו קיום גם במציאות