בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 136 (237) 01/12/00

זמן אוויר

האיש שהמציא את המילכוד

תגיות: ספרות

ג'וזף הלר, ששירת כנווט בלהק מפציצים אמריקאי במלחמת-העולם השנייה, ידוע יותר כמי שכתב את "מילכוד-22" - מיצירות המופת האנטי-מלחמתיות הפופולריות ביותר של המאה הקודמת. כאיש צוות-אוויר, הוא תיאר בשנינות ועם הרבה הומור שחור את הפחדים, האיוולת וכמובן - את האבסורד שבמלחמה. שנה למותו

יואב רוזן

קפטן ג'ון יוסאריאן, מ"א 0660237, טייס בטייסת 256, טייסת מפציצי B-25 בצבא ארה"ב, בטוח שרוצים להרוג אותו. כולם רוצים להרוג אותו; החל באלה היושבים בתאי הטייס של מטוסי האויב - מקביליו למשימה, שבאופן אירוני היא להמשיך ולהילחם - ועד לאחרון החיילים הזוטרים; הם יורים עליו, מנסים להפיל אותו, מרעילים לו את האוכל. הוא, מצידו, נלחם על שאיפתו לחיות לנצח, או למות בזמן שהוא מנסה לעשות זאת.
"הם מנסים להרוג אותי", טוען יוסאריאן בפני חבריו לטייסת, המוצבת באי פיאנוזה שבים התיכון, קילומטרים ספורים דרומית-מערבית לאיטליה. "איש אינו מנסה להרוג אותך", הם אומרים. "אז למה הם יורים בי?" שואל יוסאריאן. "הם יורים בכולם, הם מנסים להרוג את כולם!" עונים לו. "ומה זה משנה?" הוא עונה בחזרה. איש מטורף? יכול להיות. אך ב"מילכוד-22", רומן הביכורים של ג'וזף הלר, דווקא המטורף, הפועל במציאות מטורפת, הוא השפוי היחיד.
זהו הבסיס לספר, שהפך את המילכוד שהציג למושג בפני עצמו ולאחת מיצירות המופת המפורסמות והוודאיות ביותר במאה הקודמת. מאז פורסם לראשונה בדצמבר 1961, נמכר הספר ביותר מעשרה מיליון עותקים בארה"ב בלבד ותורגם למרבית השפות בעולם. בסיכומי האלף של השנה שעברה, לא היה מקום שבו לא זכה הספר למקום של כבוד בקאנון הספרותי של המאה העשרים.

"זהו המילכוד הכי טוב שיש" אז מהו בעצם "מילכוד-22"?
יוסאריאן, גיבור הספר, מנסה בכל כוחו להפסיק לטוס. אם הסיבה אינה חבריו הלא-שפויים לטייסת, אז היא בוודאי אווירת הטירוף הכללית שמשרה שגרת ההפצצות על אירופה. ואם לא זו הסיבה, אז זה פשוט הפחד למות, מכיוון שכולם - פשוט כולם, כאמור - רוצים במותו. הוא מנסה לקרקע את עצמו בכל דרך אפשרית (כולל דיווח על מחלות שלא קיימות, כדי להישאר זמן רב ככל האפשר בבית-החולים). כאשר זו נראית לו הדרך היעילה ביותר, הוא מכריז על עצמו כמשוגע.
על-פי תקנות הצבא, מי שמוכרז כי איבד את שפיותו, לא יכול להמשיך לצאת למשימות הפצצה ועל-כן יש לקרקע אותו. כאשר יוסאריאן מגיע אל דוק דניקה, רופא הטייסת, ומבקש להפסיק לטוס בגין אי-שפיות, מתגלה המילכוד שבעניין: כדי להפסיק לטוס, אתה צריך שיכריזו עליך כמשוגע. הדרך היחידה לעשות זאת, היא להצהיר בעצמך על אי-שפיותך. אך ברור שכל מי ששפוי מספיק כדי להיות מודע למצבו ולהצהיר על חוסר שפיותו, הוא שפוי לגמרי. ולפיכך - חייב להמשיך לטוס.
"חתיכת מילכוד, המילכוד-22 הזה", אומר יוסאריאן לדוק דניקה, שבעצמו מביע חוסר רצון עז לטוס; גיוסו למלחמה קטע את חלומו שבדיוק החל להתגשם - להקים מרפאה פרטית. "זהו המילכוד הכי טוב שיש", הוא משיב לו.

 

"ג'ואי, יש לך מוח מעוות" ג'וזף הלר נולד ב-1 במאי 1923, בקוני איילנד שבברוקלין, ניו-יורק. כשהיה בן חמש, נפטר אביו, אייזק דונלד הלר. אחיו הגדול לי, בנו של האב מנישואים קודמים, נותר לגדל, יחד עם לנה, אימו של הלר, שהיתה ממוצא יהודי, את ג'וזף הקטן ואחותו סילביה, גם היא מנישואיו הקודמים של האב.
כילד, אהב ג'וזף למתוח את חבריו, ואימו תמיד היתה אומרת לו: "ג'ואי, יש לך מוח מעוות". בראיונות שנתן בעבר סיפר, כי הוא לא זוכר דבר מחייו עד גיל שש. מהלווייתו של אביו זכור לו רק שדודתו נתנה לו שטר של דולר אחד. מאז, כסף מתקשר אצלו עם חיים ואילו חוסר כסף עם מוות. אם אי-פעם אפשוט את הרגל, אמר, אתאבד.
כבר בגיל צעיר החל בכתיבת סיפורים קצרים, שבאופיים הקומי דמו לרומנים שהיה עתיד לכתוב. את חלקם פירסם מאוחר יותר במגזינים שונים, כמו "אסקווייר" ו"קוסמופוליטן". כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה, מצא הלר, בעל האופי המחוספס, עבודת תחזוקה בחיל-הים. כשארה"ב נכנסה למלחמה ב-1942, התגייס לחיל-האוויר ה-12 והוצב בקורסיקה כנווט מפציץ מסוג B-25.
במהלך המלחמה, יצא ל-60 גיחות בצפון אפריקה, איטליה וצרפת. תחילה לקח את גיחות ההפצצה בקלות וללא כל פחד. "דימויי ההירואיות של הוליווד שטפו לי את המוח, כך שממש התאכזבתי כאשר אף מטוס אויב לא ירה חזרה לעברי", סיפר ב-.1995 נקודת המפנה באה לאחר גיחתו ה-38, בעקבות הפלתם של כמה מפציצים בהם היו חבריו של הלר. וכאשר חטף ה-B-25 של הלר עצמו פגיעה ישירה מאש נ"מ, הבין שלא מדובר במשחק ילדים והחליט: "אני רוצה לצאת מכאן".
ב-1945, כשהשתחרר, התחתן והחל בלימודי תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת ניו-יורק. הוא המשיך לתואר שני באוניברסיטת קולומביה ובעזרת מלגה לסטודנטים מצטיינים, השלים מאסטר באוניברסיטת אוקספורד ב-1950. לאחר-מכן, החל לעבוד כקופירייטר במחלקות הפירסום ויחסי-הציבור של המגזינים "Look", "Time" ו"McCall's". בין לבין, בשעות הערב לאחר העבודה, התיישב לכתוב.

 

מילכוד-23 בתום שמונה שנים של כתיבה כעיסוק צדדי, בשבועות האחרונים של 1961, יצא לאור ספרו הראשון, "מילכוד-22". בשל הנושא הרגיש והדילמה המורכבת שעמדה במרכזו, הספר זכה מיד לעניין ציבורי רב ולפופולריות לא פחותה. תוך שנים ספורות מפירסומו, הסתמן כאחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים, וככל הנראה החשוב ביותר שנכתב על החזית האמריקאית באירופה במלחמת-העולם השנייה. הגירסה הקולנועית, בבימויו של מייק ניקולס ("מי מפחד מווירג'יניה וולף?", ו"טירונות" עם מתיו ברודריק) ועל-פי תסריט של באק הנרי, יצאה לאקרנים ב-1970. הסרט נאסר להקרנה בפורטוגל והוחרם שם עד 1974, בגלל המחלוקת שעורר והסצינות הקשות והבוטות שהציג.
סצינה אחת מתוכו, לא מעודנת במיוחד, מתרחשת לאחר התרסקות ה-B-25 של יוסאריאן. הוא אמנם יוצא ללא פגע, אך הנווט נפגע קשות. כשיוסאריאן מנסה להעניק לו עזרה ראשונה (ואגב כך, מגלה שכל רכיבי העזרה הראשונה במטוס נמכרו על-ידי אחד מקציני הטייסת לתושבי האי תמורת סחורה מקומית), הוא נוכח לראות את בית-החזה של הנווט כשהוא מרוסק ואיבריו הפנימיים נשפכים החוצה.
בהמשך, כמו מרבית הסופרים שאינם יכולים להתפרנס מכתיבה בלבד, עבד כמורה ומרצה לספרות ולכתיבה יוצרת. חמשת הרומנים שכתב לאחר-מכן, ביניהם "משהו קרה" (1974) ו"אלוהים יודע" (1984), לא עוררו את העניין שעורר "מילכוד-22". "אנחנו הפצצנו את ניו-הייבן", מחזה שכתב, עלה בברודוויי ב-1968 ועסק באותם נושאים כואבים שעלו ברומן הבכורה המצליח. האחרון שבספריו, "זמן סגירה", יצא ב-1994 ונחשב למעין ספר-המשך ל"מילכוד-22". מכיוון שחזר לתאר את חייהם של חלק מגיבורי הספר הראשון, כמעט חצי מאה לאחר המלחמה, כונה הספר "מילכוד-23".
בין לבין, פירסם מאמרים, תסריטים ושתי אוטוביוגרפיות: "No Laughing Matter" ו-"Now And Then", בהן תיאר את מאבקו במחלת עצבים קשה ששיתקה את גופו לתקופה ארוכה בראשית שנות ה-80. במהלכה התגרש מאשתו הראשונה, כדי להינשא לואלרי האמפריס, האחות שטיפלה בו.
38 שנים בדיוק לאחר פירסומו הראשון של "מילכוד-22", ב-10 בדצמבר 1999, נפטר הלר בביתו שבאיסט המפטון, ניו-יורק, מהתקף לב. הוא היה בן 76.

 

יוסאריאן לא מת כמו "תת-עולם", האפוס המפלצתי בהיקפו של דון דלילו, שיצא בשנה שעברה בתרגום לעברית, גם הלר נוטה להציג בספריו תמונה פנורמית של העולם המודרני, כאשר במרכזה עומדים נושאים וערכים כמו מלחמה ומשמעותה, קונצנזוס וטאבו, שפיות וטירוף, ובדומה לקפקא - חירות האדם היחיד מול הביורוקרטיה של העידן המודרני.
הוא מעלה את האיוולת והטירוף שבמלחמה לרמה של אמנות, בכך שהוא מציג אותה בכל דבר; כך במילכוד שמוסבר ליוסאריאן על-ידי רופא הטייסת בעניין קירקועו, וכך, למשל - דוגמה נוספת מתוך אינספור - מפקד טייסת המפציצים, שמוכן להיפגש עם אנשים במשרדו רק בזמן שהוא לא נמצא שם. וכשהוא נמצא? אז לא יקבל בשום אופן אנשים במשרדו. כך, חוסר רצונו המשווע של יוסאריאן להמשיך לטוס אפילו לא זוכה להישמע אצל מפקד הטייסת. שמו המגוחך וחסר-המשמעות, אגב, מעצים את האירוניה: מייג'ור (רב-סרן) מייג'ור.
את "מילכוד-22" התחיל הלר לכתוב שמונה שנים לאחר המלחמה. נקודת המוצא שלו היתה במבט לאחור. "בזמן השירות בצבא לא חשבתי הרבה על פוליטיקה, ואני לא יכול לזכור ששנאתי גרמנים, אפילו כשירו לעברי", אמר פעם בראיון. "רק אחרי הצבא, כשהייתי בן 22 ולמדתי באוניברסיטה, התחלתי לחשוב בצורה ביקורתית".
במקור, נקרא הספר והמילכוד המתואר בו "מילכוד-18". אך כשהלר גילה שהשם דומה לספר אחר שנכתב באותה תקופה ועסק גם הוא בתקופת מלחמת-העולם השנייה ("Mila 18" של ליאון יוריס, על חיי היהודים בגטו ורשה), שינה אותו ל"מילכוד-22", שהפך במהלך השנים, עם הפופולריות המתגברת של הספר ותרבות הקאלט שנבנתה סביבו (במיוחד בשנות ה-60, כשהוויכוח הציבורי בנוגע למלחמת וייטנאם היה בשיאו), לביטוי שגור ולמושג של ממש. אנשים נתפסו בקסמיו של הלר: בהומור השחור, בכתיבה הצינית והמתוחכמת בה השתמש לתאר מצבים יומיומיים, אבסורדיים, בשגרת המלחמה באירופה.
המלחמה בווייטנאם, שגבתה מחיר כבד מדי יום ולא הראתה סימני סיום, הוכיחה לאנשים שאמנם "מילכוד-22" נכתב על מלחמת-העולם השנייה, אך נראה כאילו נכתב ממש עבור וייטנאם. אותן דילמות ואותם אבסורדים עלו שוב, ודעת הקהל האמריקאית היתה כמרקחה. הלר הוזמן להרצות ברחבי ארה"ב בפני סטודנטים, שקיבלו אותו באהדה כאילו היה אחד מהם. כמו בתעמולת בחירות, היה בלתי אפשרי לברוח מסטיקרים שהודבקו בכל מקום וזעקו: "!YOSSARIAN LIVES". סטודנטים התהלכו בקמפוסים ברחבי ארה"ב במעילי צבא עם תג-השם של יוסאריאן. מאבקו של קפטן יוסאריאן על חייו ועל שפיותו במלחמת-העולם השנייה, היה למאבקם של הצעירים בארה"ב למען אלה שנלחמו בווייטנאם.
חבריו הקרובים של הלר, ביניהם הבמאי מל ברוקס והסופר מריו פוזו ("הסנדק"), מספרים שתמיד ידעו להעריך את חוש ההומור הלא-שגרתי שלו ואת נקודת המבט שלו על החיים, שלא היתה שונה בהרבה מזו המוצגת ב"מילכוד-22". מלבד אשתו ואלרי, השאיר אחריו בת, אריקה, ובן, תיאודור. לאחר מותו, הודיעה הסוכנת שלו, דבורה קארל, שהלר הספיק לסיים רומן נוסף, "Portrait Of An Artist As An Old Man", שהתפרסם השנה.
בהקדמה למהדורה של "מילכוד-22" מ-1994, מתייחס הלר לחוסר הבהירות בנוגע לצורה בה מסתיימת העלילה. לא ברור מה עלה בגורלו של יוסאריאן, האם הצליח לצאת לחופשי או מת בזמן שניסה לעשות זאת.
"בסופו של ספר ההמשך שזה עתה סיימתי, 'זמן סגירה'", כותב הלר, "יוסאריאן שוב עדיין חי, מבוגר ביותר מארבעים שנה, אבל בהחלט עדיין שם. 'כל אחד חייב ללכת', מדגיש בפניו ידידו הרופא ברומן ההוא, 'כל אחד!'. אך גם אם אי-פעם אכתוב ספר-המשך נוסף, יוסאריאן עדיין יהיה שם בסופו. במוקדם או במאוחר, אני מוכרח להודות, יוסאריאן, עתה בן שבעים, יהיה חייב גם הוא ללכת לעולמו. אך הדבר לא יהיה בידי". יוסאריאן היום, בן 76, כמו הלר במותו, עדיין חי וטרם נשכח.

 

"האבסורד גדול מדי, והגיוני לפחד"

"את 'מילכוד-22' קראתי במהלך קורס-הטיס, ב-1982. לא הכרתי את הספר לפני-כן, אך היו רעש והתעניינות סביבו, ובהזדמנות הזו קראתי אותו", מספר רס"ן אדיר, נווט פאנטום, על המקום המסקרן שבו נפגשים שני טייסים - האחד ככותב והשני כקורא.
"מדיניותו של מפקד בית-הספר לטיסה היתה שחשוב שאנשים יקראו ספרים. גם למפקד הבסיס היה מאוד חשוב שעל המיטות של החניכים יהיו ספרים 'נחשבים' ושגם תדע מה כתוב בהם. הוא היה בא ושואל אותך עליהם. בין הספרים האלה היה 'מילכוד-22' וגם 'שלומיאליות בצבא', שתיאר אפיזודות צבאיות והאבסורדים שבהן. במלחמת-העולם הראשונה למשל, עשרות אלפי פרשים היו מסתערים על האויב, רכובים על סוסיהם, ונהרגים בזה אחר זה. והדבר היה חוזר חלילה. כחניך צעיר בקורס-טיס, אפשר לומר שהספרים האלה העשירו אותי מאוד.
"'מילכוד-22' הכין אותי לצבא במובן מסוים", הוא מוסיף. "בכל מערכת, בטח צבאית וכמובן בכזו הפועלת ללא מטרת רווח כלכלי, דברים מתנהלים בצורה אבסורדית, בכל דבר שאתה עושה. האבסורד הוא גדול מדי, והגיוני לפחד. השאלה היא איך אתה חי עם זה. במלחמה צריך להילחם ולהרוג, כדי לחיות ולהגן על מטרות שהן מוסריות בעיניך. אלה דברים שמעלים שאלות נוספות. כך זה גם היום. אז, בזמנו, לא חשבתי על הנושאים האלה, מכיוון שלא הייתי מודע להם".
הוא אינו מוצא דמיון רב בין המצב המתואר ב"מילכוד-22" לשירותו בחיל-האוויר. "לא חוויתי, כנווט צעיר וגם היום, משימות בעלות אופי כזה, וברמות סיכון כאלה", הוא אומר. "ייתכן שבמלחמת יום-הכיפורים טייסים הרגישו כך לפני יציאה למשימה, שאולי לא יחזרו ממנה. גם אלה שנחשבו לגיבורים, פחדו מפני התופת לפני שיצאו. זו הרגשה מאוד לא קלה לחזור ממשימה, כדי לראות על לוח המשימות בחדר המבצעים של הטייסת, שכמה שעות מאוחר יותר מתוכננת לך גיחה נוספת ואתה צריך לחזור לאותו מקום, רווי טילי נ"מ. הדילמה הזו דילגה מעלינו. במשימות הבט"ש של חיל-האוויר כיום, ההיבטים הם שונים לחלוטין: לא איך לשרוד את הגיחה, אלא איך לבצע את המשימה באופן מושלם, לא להחטיא את המטרה ולא לפגוע באזרחים.
"על פניו, הדילמות האלו לא אמורות לעלות בצבא, מכיוון שתפקידו של הצבא למלא פקודות. אך ישנו טבע אנושי, והשאלות עולות. צריך להכיר בהן ולהבין אותן, אך לא להימנע מלצאת למשימות בגללן. כשחיי אדם עומדים על הפרק - חשוב להקשיב ולדעת מה קורה, אבל לא לשנות את כל הדוקטרינה".
יחד עם ספרו של ג'וזף הלר, אדיר מציב בשורה אחת שני ספרים נוספים, גם הם נכתבו על-ידי טייסים, שהשפיעו עליו רבות: "ג'ונתן ליווינגסטון - השחף" של ריצ'ארד באך ו"הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי. "בספרים האלה יש הרבה מעבר לחוויית הטיסה המתוארת בהם", הוא אומר.

עוד באותו מדור

מבעד לערפל ההרים

מלחמת-העולם השנייה השאירה בעקבותיה הרבה חידות מציקות. אחת מהן מתייחסת למטוס יפני מיסתורי בשם "ערפל הרים". המטוס, שהוגדר כסודי ביותר, והיה בראש סדר העדיפויות הלאומי, לא ביצע, בסופו של דבר, אפילו גיחה מבצעית אחת. לעומת זאת, גילויו העלה שאלות, שרובן לא נענו עד היום

המפסידים

כולנו מכירים את ה-F-16, את האפאצ'י, הבלק-הוק או ה-F-22. מטוסים ומסוקים אלה נמנים עם כלי-הטיס המפורסמים והחשובים בהיסטוריה ורובם זכו להוכיח את יכולותיהם בשדה-הקרב. עם זאת, עבור מפתחי ויצרני כלי-טיס אלה, המבחן החשוב ביותר, מבחן הייצור, עבר בהצלחה הרבה לפני הירייה הראשונה. כמו בכל תחרות, גם בתחרות על פיתוח של כלי טיס חדש יש מנצחים ויש מפסידים. על ה-F-17, ה-F-23, ה-A-9 או הקינג-קוברה ספק אם מישהו שמע. אלה הם ה"לוזרים" הגדולים של עולם התעופה. המטוסים שנשארו על הנייר