בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 133 (234) 01/06/00

זמן אוויר

פוקר זה לא משחק

מטוס הפוקר היה הראשון שמערכת הירי שולבה בו באופן אינטגרטיבי - ולכן הוא נחשב לפריצת דרך. האגדה מספרת כי היכולת לירות דרך הפרופלר הומצאה תוך 48 שעות על-ידי המהנדס ההולנדי אנתוני פוקר ושימשה היטב את הגרמנים במלחמת- העולם הראשונה. הקרדיט על המצאתו של פוקר נתון אמנם בוויכוח, אבל חשיבות המטוס בתעופה המודרנית - ודאית

ענר גוברין

באוטוביוגרפיה שלו טוען המהנדס האווירונאוטי ההולנדי אנתוני פוקר, כי הפוקר הוא מטוס הקרב המודרני הראשון, בהיותו מכונת ירי אינטגרטיבית - מטוס שמערכת הירי שלו משולבת בשאר המערכות. אין עוררין על כך שפוקר היה אחר מחלוצי מתכנני המטוסים - אך הקרדיט שנטל לעצמו נותר שנוי במחלוקת. כפי הנראה, מה שתרם יותר מכל להצלחתו של פוקר היתה העזרה הרבה שקיבל מהממשלה הגרמנית שהיתה להוטה, ערב מלחמת-העולם הראשונה, לייצר מטוס קרב איכותי.
בעלי חזון ממדינות אירופאיות אחרות, שחשבו לבנות מטוס דומה, לא נחלו הצלחה. כך למשל המהנדס הגרמני פראס שניידר מהחברה הגרמנית LVG, תיכנן מערכת ירי תעופתית הדומה לזו של פוקר, אך החברה שבה עבד לא קידמה בהרבה את רעיונותיו וגם ההיסטוריה של התעופה התעלמה ממנו. גם ריימונד סולינר מחברת-התעופה 'מורן סולינר', והאחים אדוורד באנגליה, שלושה ממציאים שכתבו על המצאתם דו"ח למשרד המלחמה הבריטי, שישה חודשים לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה - זכו רק למכתב תשובה מנומס. ברוסיה הצליח סרן פופלגוב לבדוק את מערכת הירי המשולבת שפיתח על מטוס סוקרסקי S-16 - אך לא הרחיק לכת מעבר לכך. במשכורת של קצין בצבא הרוסי, הוא התקשה לשחד את פקידי הצאר כדי שיטרחו לבדוק התקדמות נוספת בפיתוח המטוס.
סירובן של ממשלות אחרות להשקיע בפיתוח מטוס שמכונת הירי שלו משולבת במערכות המטוס, עלה להם ביוקר. סירוב זה לא נבע רק מטעמים בירוקרטיים או כלכליים. מטוסי קרב כבר נמצאו בשימוש מצומצם החל מ-1911, אך הם נתפסו יותר כאנקדוטה. עד לאמצע מלחמת-העולם השנייה, הדיעה המקובלת במרבית הצבאות היתה שלמטוסים לא נועד תפקיד חשוב במלחמה - למעט לצרכי סיור. הממסדים התעופתי והצבאי היו קצרי-רואי. איש לא הגיע למסקנה הכמעט מובנת מאליה: אם לשני הצדדים יש מטוסי סיור, בשלב הבא ינסה כל צד למנוע מהצד השני למלא את משימתו - וכדי לעשות זאת יש לפתח מטוסים המיועדים לכך.

נסיונות ראשונים מגושמים איש לא שיער עד לאותו זמן איזה נזק יכול להסב מטוס שאליו מחוברת מכונת-ירייה. עוד פחות מכך לא ידעו כיצד יהיה אפשר להשמיד מטוס כזה. הנסיונות הראשונים שנעשו כדי לחבר מטוס למכונת-ירייה היו מגושמים. ב-1910 שיכנע לויטננט ג'ייק פיקל, קצין בצבא האמריקאי, את הטייס גלן קרטיס, להטיס אותו בשעה שהוא ינסה לירות עם רובה במטרה קרקעית. זו לא היתה משימה פשוטה, משום שרוב הנוסעים נאחזו בשני ידיהם במטוס. שנה לאחר ניסוי זה הותקנו רובים על מטוסים, אך זה לא התפתח מעבר לכך. ב-1912 ניסה מייג'ור רוברט ברוק פופהאם מחיל-האוויר המלכותי הבריטי, לירות תוך כדי טיסה מרובה "לי אנפילד", על עפיפונים ששימשו כמטרות. בכך הוא בעיקר סיכן את קציני הצבא שעמדו למטה וצפו. שנה לאחר-מכן נעשו ניסויים בבריטניה כדי לראות איזה רובה יתאים למטוס. "לואיס", רובה אמריקאי-בלגי, נמצא מתאים ביותר, אך הניסיון לא קיבל תאוצה ולא נרכשו רובים חדשים.
ובכל זאת - כמה אנשים הבינו שאפשר לעשות יותר מכך וניסו לבנות מטוסי קרב. ג'פרי דה-הבילנד בנה בפראנבורו שבבריטניה את ה-FE1 ולאחר כמה גרסאות, את ה-DH2 שבו הותקן רובה "לואיס", שהטייס יכול לכוונו. אך הטייסים התקשו להטיס את המטוס ובאותו זמן לכוון למטרה ולירות. עד מהרה התגלה הרעיון הפשוט: אם מצמידים את הרובה לגוף המטוס, אפשר לכוון את כל המטוס - וכך גם את הרובה - כלפי האויב.
ב-1915 נעשה צעד משמעותי בתולדות התעופה. באותה שנה פיתחו הצרפתים מערכת המאפשרת למכונת-ירייה לירות דרך להבי הפרופלר של המטוס שעליו היא מותקנת. מערכת זו היתה פשוטה למדי, אך גם מסוכנת. היא הורכבה מיתדות משולשים ממתכת שננעצו בכל להב, כך שכל מפגש בין הלהבים גרם לשחרור וירי של כדורים. המטוס נוסה בשדה הקרב על-ידי רולנד גארוס שכבר זכה לתהילה רבה כטייס צרפתי עוד לפני מלחמת-העולם. גארוס הצליח ליירט ששה מטוסי אויב במשך שלושה שבועות, עד שמטוסו נפל בשל תקלה במנוע. גארוס נשבה ומטוסו נפל בידי הגרמנים. המטוס, "מוראנה", נלקח מיד לברלין לבדיקה. פוקר היה אחד מהמהנדסים שבחנו אותו. בתוך המטוס היתה מכונת-ירייה שהותקנה בתוך להבי הפרופלר וכוונה באמצעות הפניית המטוס כולו כלפי מטוס האויב.
הגרמנים חששו שעד מהרה יהיו לבעלות-הברית מאות מטוסים, המצוידים במכונות-ירייה המותקנות על הפרופלרים. הפיקוד העליון הגרמני נתן לפוקר 48 שעות בלבד כדי לתכנן מטוס שיורה בשיטות דומות ופוקר התגייס למשימה בהתלהבות. הוא הבין שהשיטה של גארוס היתה פרימיטיבית ומסוכנת מדי. הסכנה היתה בכך שהכוח של הכדורים, שיפגעו בצלחות של הרפלקטור, במוקדם או במאוחר יזעזעו את הפרופלר ויעקרו את המנוע מבסיסו. פוקר חשב שמה שנחוץ היא שיטה כלשהי שבה הפרופלר עצמו יירה את הכדורים, מעין מערכת מסונכרנת שבה כל כדור יעבור בין הלהבים המסתובבים. הוא חיבר ידית קטנה לפרופלר, ששימשה בעת הסיבוב כפיקה (cam). הפיקה חוברה על-ידי כבל לפטיש של הרובה. הוא בחן את המערכת והיא עבדה. לאחר כמה שיפורים הוא היה מוכן להדגים את המערכת לקציני הצבא. הקצינים הגרמנים התרשמו מאוד והורו לבחון את ההמצאה של פוקר בחזית.

 

עם מכונת-ירייה "שפנדאו" ביולי 1915 הדהים מטוס הפוקר בביצועיו בחזית המערבית של המלחמה. פוקר פיתח עבור הגרמנים מטוס חד-מושבי החמוש במכונת-ירייה "שפנדאו" שירתה דרך הדיסק של הפרופלר. כמה שבועות לאחר-מכן קיבל חיל-האוויר הגרמני גירסה משופרת של המטוס - פוקר E-3. מטוסי הפוקר תפסו את חילות-האוויר האנגלי והצרפתי בלתי-מוכנים. מטוסי הקרב היחידים שעמדו לרשותם ושלהם חוברה מכונת-ירייה היו מסורבלים מאוד. מטוסי הפוקר עשו שמות בחילות-האוויר האנגלי והצרפתי במשך שנה שלמה. עתה החזיקו הטייסים הגרמנים בכל הקלפים. מטוסיהם טיילו בשמיים, בחרו להם בנחת מטרה ואז צללו אליה כשהם מכוונים את כל פלטפורמת המטוס לכיוון האויב. המטוסים הגרמניים יכלו לשאת תחמושת רבה ולירות צרורות רבים יותר של כדורים מהמטוסים האנגליים והצרפתיים. יותר מכל סבלו מהפוקרים מטוסי ה-B.E.2s מאחר שהיתה להם "בטן" פגיעה במיוחד והטייסים הגרמנים ניצלו באופן מירבי יתרון זה. בסתיו 1915 היו לחיל-האוויר הגרמני שני "אייסים" ראשונים: מקס אימלמן ואוסוולד בולקה, שמספר ההפלות שלהם הרקיע שחקים עד סוף השנה.
אימלמן עצמו תיאר את חוסר האונים של הטייסים הבריטים מול הפוקר כשסיפר על ההפלה החמישית שלו, נצחונו על מטוס B.E.2s: "הגעתי לגובה של 3,500 רגל כשהבחנתי בטייס אויב. נתתי לו לטוס מעט מזרחה ואז התחלתי לרדוף אחריו, כשאני מתחבא כל הזמן סביב זנבו. בדרך זו עקבתי אחריו במשך רבע שעה. האצבעות כבר "דיגדגו" ורצו לירות. אבל השתלטתי על עצמי ונצרתי את האש עד שהייתי במרחק של 60 מטר ממנו. נאק-נאק-נאק. חמישים סיבובים ואז להבה גדולה פורצת מתוך המנוע שלו. עוד חמישים סיבובים ועתה נגזר גורלו של הטייס. הוא צנח למטה בסיבובים רחבים. כמעט כל אחד מהכדורים שיריתי הגיע למקומו. הטייס (קפטיין ס. דגלי) קיבל כדור בזרועו הימנית. הצלחתי גם לפגוע בבוהן הימנית שלו. המטוס עצמו נורה ונפגע מארבעים כדורים. הצופה (לוטננט ר.ג. סלייד) לא נפצע. מכונת-הירי שלו היתה במצב מצוין, אך הוא לא ירה ממנה אפילו יריה אחת, כה גדולה היתה הפתעתם".
הבריטים ניסו להגן על עצמם בדרכים שונות ולשנות את טקטיקת הטיסה שלהם, אך הפתרון האמיתי היחיד היה לפתח מטוס קרב חדש שיוכל לסייר בחזית באופן קבוע ולהתגבר על הפוקר בקרבות האוויר. רק כשהחלו להיכנס לשורות חיל-האוויר הבריטי מטוסי ה-D.H.2 החלה תמונת הקרב להתאזן. טייסת 24 של חיל-האוויר המלכותי היתה הטייסת הראשונה שצוידה במטוסים אלה. זה היה מטוס חד-מושבי "דוחף" (pusher) שבקידמתו הותקנה מכונת-ירייה מסוג "לואיס". מטוס זה השיג את התוצאות הטובות ביותר מול מטוס הפוקר, יותר מכל מטוס אחר של בעלות-הברית.

 

גרסאות לא מוצלחות מ-1916 ועד סוף המלחמה החלו שני הצדדים לייצר גרסאות חדשות של שני סוגי המטוסים. לא כל הגרסאות של הפוקר היו מוצלחות. כך למשל, דגם ה-D.I וה-D.IV היו מיועדים להחליף את ה-E3, אך לא עמדו בציפיות, לא מבחינת היכולת להגביה ולא מבחינת יכולת התמרון. כתוצאה מכך הם הורחקו לגבול הרוסי שהיה מסוכן פחות. בינתיים נכנסו מטוסים נוספים לשירות חיל-האוויר הגרמני וזוהרו של הפוקר הועם מעט.
גרסאות רבות של הפוקר יצאו לאחר המלחמה ונרכשו על-ידי חילות-אוויר נוספים. כך למשל, פוקר DC.I, שלו הוצמדו כבר שתי מכונות-ירייה במנוע הקדמי שנשלטו על-ידי הטייס ושני רובים נוספים שנשלטו על-ידי צופה בקוקפיט, נרכש על-ידי חיל-האוויר ההולנדי. הגירסה הטובה ביותר של מטוס הפוקר היא גרסת ה-C.V. - מטוס הנחשב לטוב ביותר שיוצר על-ידי חברת פוקר. במטוס זה הוחלפו הכנפיים והמנועים במערכות חדשות. הוא שירת בכתריסר מדינות כמעט לאורך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם. טייסים סיפרו שהיתה זו הנאה לטוס בו והקלות שבתחזוקתו עשתה אותו למטוס פופולרי גם בין צוותי הקרקע.

 

המטוס הפרטי הראשון בארץ

מטוסי הפוקר שימשו גם בבית-הספר לטיסה, אבל כן הנסע השברירי הכריע את הכף לטובת הסטירמן. בראשית שנות החמישים החליטו בבית-הספר לטיסה להחליף את מטוסי הסטירמן הקשישים. אחת החלופות שהוצעו היה מטוס הפוקר S-11 מתוצרת הולנד. חיל-האוויר רכש מספר קטן של מטוסי הדרכה מסוגים שונים בנוסף לפוקר - הטמקו TE-1A האמריקאי והצ'יפמאנק D.H.C1 הבריטי - כדי לבחון אותם בארץ.
הפוקר S-11 הוא מטוס הדרכה בסיסי בעל שניים עד שלושה מושבים, הנמצאים בתא אחד המכוסה בחופה אחת בעלת תצורת כיפה. למטוס כנף תחתית וכן נסע משונה ושברירי. הוא מונע במנוע בוכנה לייקומינג אמריקאי בעל 190 כוחות סוס. אורכו 8.20 מטרים ומוטת כנפיו 11 מטרים. מהירות השיוט שלו 164 קמ"ש והמהירות המקסימלית פחות מ-200 קמ"ש.
המטוס הוכנס לבית-הספר לטיסה במקביל לסטירמן בשנים 1952 ו-1953. אך המורכבות של מערך המכשירים, תחכום המנוע ובייחוד כן הנסע החלש שנטה להתפרק לעתים מזומנות, גרמו לפוקר להפסיד במערכה עם הסטירמן. בנוסף, היה הפוקר בעל חופה סגורה, בניגוד לסטירמן בעל התא הפתוח, כשהגישה השלטת בהדרכה היתה שרצוי שטייסים יתחילו את הקריירה במגע בלתי-אמצעי עם האוויר.
ב-1953 עזבו כל הפוקרים את בית-הספר לטיסה ועברו לטייסת הקלה. בסוף שנת 1954 נמכרו עשרת המטוסים. אחד מהם נרכש על-ידי ג'רי רנוב, מוותיקי החיל ועשה היסטוריה כשהפך למטוס הפרטי הראשון בארץ.

עוד באותו מדור

בזים ליונים

קשה להאמין - אבל במלחמת-העולם השנייה הפעיל המודיעין הבריטי מערך של בזים (הציפור, לא המטוס) ליירוט יונים שנחשדו כ"יוני ריגול" מטעם הגרמנים. קרבות האוויר היו מעטים אך סוערים והסתיימו בנצחון מוחלט של העופות הדורסים. שתי היונים שנתפסו היו ככל הנראה בעלי החיים היחידים שזכו עד כה למעמד של "שבויי מלחמה"

איש המיסתורין מהוליווד

כשמת באפריל 76', אחרי שלושה עשורים שבהם הסתתר בבית-מלון בלאס-וגאס, היה הווארד יוז האיש העשיר ביותר בארה"ב. המיליארדר, שבמשך חמישים שנות קריירה הפיק סרטים, בנה כוכבים, ריגל עבור ה-CIA וחיזר כמעט אחרי כל אשה שפגש, היה גם מהנדס נחוש וטייס נועז. מלבד הונו העצום, הוא הותיר אחריו כמה מהמטוסים המוזרים ביותר שנבנו אי-פעם ושיאי מהירות שבזמנו נחשבו לדמיוניים