בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 132 (233) 01/05/00

זמן אוויר

עלילות דוליטל מעל טוקיו

תגיות: ארה"ב , מלחמת העולם השנייה , היסטוריה

זו היתה גיחה, מהסוג שמשנה את פני המערכה: באפריל 1942, באחת מנקודות השפל של ארה"ב במלחמת-העולם השנייה, יצאו מפציצים אמריקאיים להכות בבטן הרכה של היפנים - הבירה טוקיו. במשימה, שכבר משלב ההמראה נראתה אבודה, הצליח ג'יימס דוליטל האגדי להוביל את הצוותים אל המטרה ולהלום ביפנים. כשנטש את מטוסו מעל סין, חשב שנכשל ושמשפט צבאי מצפה לו. הוא לא ידע שעבור האמריקאים הוא הפך לגיבור

ליעד ברקת

1942, מלחמת-העולם השנייה בעיצומה. ארה"ב שלאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור נמצאת במצב עגום. המוראל שפוף. הנשיא, פרנקלין ד. רוזוולט, מנסה למצוא כל דרך לפגוע ביפנים - ללא הצלחה. האמריקאים מאבדים את אחיזתם בפיליפינים, היפאנים כובשים שטחים ושינוי פני המערכה הופך יותר ויותר לצורך קיומי. אמריקה צריכה משהו גדול, ומהר.
רעיון אחד, קצת משוגע, הצליח בסופו של דבר להחזיר לארה"ב את כבודה האבוד. עד היום נחשבת הפשיטה האווירית על טוקיו לנקודת מפנה במלחמה. ב-18 לאפריל 1942 יצאו 80 אנשי צוות אוויר למשימה מסמרת שיער, ממנה אפילו הם עצמם הניחו שלא יחזרו. לוטננט קולונל ג'יימס (ג'ימי) ה. דוליטל, שהיה כבר אז טייס מפורסם, הסכים לעמוד בראש אחד המבצעים האוויריים הנועזים ביותר בהיסטוריה שנקרא עד היום על שמו: "הפשיטה של דוליטל על טוקיו".
יום לאחר הפשיטה, עם עליית החמה, ישב אותו דוליטל מדוכא באחד מחופי סין, על שברי מטוסו ההרוס והחל להתכונן למשפט הצבאי שהיה בטוח שמכינים לו במולדתו הרחוקה. כל 16 מטוסי ה-B-25 שיצאו למבצע אבדו. מתוך 80 איש שהוביל אחריו, יכול היה דוליטל לערוב לחייהם של חמישה בלבד, כולל הוא עצמו. בנוסף לכל, הגבול היה קרוב והיפנים עוד יכלו להשיגו. אם היה יודע שבאותו הרגע ממש החליט רוזוולט להעניק לו עיטור גבורה ושמפיק זריז כבר מתחיל לעבוד על סרט שובר-קופות אודות המבצע, אולי היה מרגיש קצת אחרת.

30 עמודים בכתב צפוף

הרעיון לתקוף את יפן הפך לאחר המתקפה על פרל הרבור לאובססיה בקרב חוגים ממשלתיים וצבאיים בארה"ב. הבעיה היתה איך עושים את זה. לאור נפילתם של הפיליפינים, לא היו שדות-תעופה במרחק סביר למפציצים ואילו נושאות המטוסים היו בודדות ויקרות מכדי לסכן אותן בהתקרבות לחופי יפן. במשך חודשים רבים לא נראה באופק שום פתרון.
עד שיום אחד, בחודש ינואר אותה השנה, נכנס בבהילות קצין מבצעים בשם פרנסיס ס. לו לחדרו של מפקד הצי האמריקאי, אדמירל ארנסט ג. קינג, והעלה הצעה מקורית במיוחד. לו הציע למצוא מפציץ בינוני, שיהיה מסוגל להמריא מסיפון נושאת מטוסים. כך, ישוגר כוח תקיפה מנושאת מטוסים שתמצא מחוץ לטווח פגיעה, יתקיף ביפן ויחזור לנושאת המטוסים בתום המשימה. אפילו קינג השמרני הבין את הפוטנציאל שברעיון ולאחר שהשביע את לו לא לדבר על כך עם אף אחד, שלח אותו לפגישה עם קפטן דונלד ו. דונקן, קצין אווירייה ששותף בסוד העניינים ומונה לבדוק את הנושא.
דונקן הסתגר במשרדו במשך חמישה ימים, בהן הציף עצמו בחישובי מרחק ודלק מסוגים שונים. כשיצא לבסוף מחדרו, הגיש למפקדו 30 עמודים בכתב יד צפוף (החומר היה רגיש מדי בכדי להימסר להדפסה). רכיב אחד של הרעיון נדחה על הסף מהרגע הראשון. אין מפציץ, אפילו לא מפציץ בינוני בגודלו, שיוכל לנחות על סיפון של נושאת מטוסים. אבל החדשות הטובות היו, שעם הרבה מאמץ ומחשבה, אפשר לערוך במפציצים שינויים קלים, שיאפשרו להם להמריא מנושאת מטוסים. המטוס עליו המליץ דונקן היה "נורת'-אמריקן" B-25 (מיטשל) ונושאת המטוסים שהתאימה בגודלה היתה ה"הורנט" החדישה.
תיק המסמכים הסודי הופקד בידיו של הגנרל הנרי ארנולד, מפקד כוחות האוויר של צבא ארה"ב. ארנולד, שמייד התלהב מהרעיון, לא חשב פעמיים. הוא ידע בדיוק מי האיש המתאים לביצוע דברים כאלה: לוטננט-קולונל ג'ימי דוליטל.

מקלות מטאטא על הזנב

דוליטל היה כבר אז טייס ידוע בארה"ב הודות לתעלוליו המסוכנים והמתוכננים בקפידה. הוא ביצע את הלופ החיצוני הראשון, שבר שיאי מהירות שונים וב-1929 הפך לטייס הראשון שביצע אי פעם טיסת מכשירים מלאה כולל נחיתה. בשנת 1940, כשהיה בתפקיד בכיר בחברת הדלק "של", נקרא דוליטל לחזור לשירות צבא ארה"ב ותוך כשנה הפך ליועץ מיוחד של הגנרל ארנולד לפרויקטים מיוחדים. האחרון שבהם, אגב, היה ניפוץ "תיאוריית הקללה" שהוטלה על מטוס ה-B-26, מפציץ בינוני שזכה לכינוי המצמרר "עושה האלמנות". ימים ספורים לאחר פרסום המסקנות בנושא, נקרא דוליטל למשרדו של הגנרל ארנולד, בנוגע לביצוע משימה חשאית במיוחד.
הגנרל ארנולד ציפה מדוליטל לתכנן את ההתקפה, לבחור את הצוותים ולאמנם. אבל לדוליטל היה תנאי: הוא דרש להשתתף במבצע באופן פעיל. העובדה שהיה אז איש מילואים בן 45 לא הפריעה לו בכלל. לאחר שכנועים רבים, הוא הצליח לשכנע את ארנולד לתת לו להוביל פיזית את המבצע אבל רק בתנאי שדוליטל יצליח לשכנע מפקד נוסף: הגנרל הרמון.
דוליטל נקט בשיטה שכל ילד מכיר: "המפקד", הוא אמר להרמון, "ארנולד אמר שזה בסדר מבחינתו שאצא למשימה, אם אתה מרשה". "בטח ג'ימי", ענה הרמון. "מה שבסדר עם ארנולד, בסדר איתי". ועד שהרמון הרים טלפון לארנולד כדי לברר מה פתאום הוא מרשה לקצין בכיר לצאת למשימה קטלנית כזאת, ג'ימי דוליטל היה כבר רחוק בדרכו לבסיס האימונים.
התוכנית דרשה מטוס שמסוגל להגיע לטווח של 2,400 מייל, תוך נשיאת 2,000 ליברות של חימוש. העובדה שמטוס כזה יידרש להמריא מנושאת מטוסים לא הקלה על הבחירה. מטוס ה-B-23 היה גדול מדי ומטוס ה-B-26 עדיין לא הצליח להתנקות לגמרי מדימוי "עושה האלמנות", מה שהוביל לבחירת ה-B-25 (מיטשל), שהיה ידוע בביצועי ההמראה המצוינים שלו.
לפי מיתאר התוכנית הראשוני שהוגש, היו אמורים מטוסי B-25 להמריא מנושאת המטוסים במרחק של 500-400 מייל מחופי יפן, להפציץ מבחר מטרות צבאיות ולהמשיך לנחיתה בחופי סין.
לשם המשימה, נדרשו המטוסים לעבור שינויים, בעיקר בתחום נשיאת הדלק. בשלב הראשון, הופשט המיטשל מכל ציוד מיותר. מכיוון שמיתאר הטיסה דרש טיסה נמוכה, הוסר הצריח התחתון, שלא היה בו צורך בטיסה כזו ולמיטשל נותרו רק שני מקלעי 0.5 בצריח העליון ומקלע 0.3 בצריח הקדמי. כן הוסרה כוונת יקרה מסוג נורדן שהמודיעין חשש שתיפול לידי היפנים. במקומה הותקנה כוונת פשוטה יותר ושימושית יותר למשימה הנוכחית. אפילו מערכת הקשר הוסרה בכדי לחסוך במשקל, שכן הטיסה ממילא תתבצע בדממת אלחוט.
לאחר-מכן, הוספו למיטשל מכלי דלק רבים ככל האפשר. אלו אמורים היו לאפשר לו להגיע ליפן ולנחות ביבשה ידידותית על טיפות הדלק האחרונות. מיכל דלק של 220 גאלון הוכנס לתא הפצצות. במעבר בין תא הפצצות לתא הצוות הותקן מיכל בן 160 גאלון. במקום הצריח התחתון, הותקן מיכל דלק בן 60 גאלון. כאמצעי אחרון, הוכנסו לחלק האחורי של המטוס עשרה מכלים ידניים קטנים, של חמישה גלונים כל אחד. כל מיכל כזה ינוקב ויושלך לים לאחר השימוש. קצין אחד, בעל כושר אילתור מיוחד, הוסיף לזנבות המטוסים מקלות מטאטא צבועים בשחור, כך שייראו כמו מקלעים. כל זאת בתקווה, שאם תיפתח אש לכיוון המטוסים, היא תופנה לכיוון המקלעים המזויפים. המנועים והקרבורטורים כוונו בקפידה לצריכת הדלק החסכונית ביותר. זה מה שיכול היה לעשות את ההבדל בין התרסקות בים לבין נחיתה ביבשה.
עם סיום ההכנות, שני מטוסי מיטשל בצורתם החדשה המריאו בהצלחה מסיפון ה"הורנט", מוטסים בידי טייסי ניסוי. באותו יום הוכח רשמית, כי אכן ניתן להמריא עם מפציץ מנושאת מטוסים. היציאה למבצע קיבלה אור ירוק.

רוקדים על הסיפון

במקביל להכנת המטוסים, החל דוליטל בהכנת הצוותים. צוות של מתנדבים (ההיענות היתה מדהימה) נבחר משלוש טייסות. הם לא היו שועלי קרבות ותיקים, אלא אנשי טייסות צילום, שרק לחלק מהם היתה הזדמנות להפציץ בעבר צוללת אויב. הם נבחרו כיוון שהיו הטייסים המנוסים ביותר בהטסת B-25.
24 צוותים, של חמישה אנשים כל אחד, נשלחו ב-1 במארס לבסיס האימונים אגלין שבפלורידה.
גם כשהגיעו לבסיס, עדיין לא שותפו בסוד המשימה. דוליטל כינס אותם כבר באותו היום בחדר המבצעים. "שמי דוליטל ומוניתי לאחראי על הפרויקט אליו התנדבתם. זה פרויקט קשה והוא יהיה הדבר המסוכן ביותר שעשיתם אי פעם. מי שרוצה לפרוש, יכול לעשות זאת. אני מבטיח שדבר לא ייאמר על כך לעולם". אף אחד לא עזב.
מבלי לדעת לאיזו מטרה, עברו הטייסים אימונים מיוחדים. לוטננט הנרי מילר, מדריך טיסה מחונן, הגיע במיוחד מפנסילבניה כדי ללמד אותם להמריא עם מפציץ כבד לאחר ריצת המראה של 500 רגל בלבד. המנועים הופעלו בעוצמה בעוד המטוס עומד ללא תנועה וברגע שצברו כוח מספק, נדרשו הטייסים להתחיל "לרוץ" על המסלול תוך משיכה קיצונית של ההגאים, בצורה בה המטוס יגיע כמעט להזדקרות. פס לבן רחב סומן על המסלול והמטרה היתה לנתק גלגלים מהקרקע לפני שחרטום המטוס מגיע לקו המסמן מרחק הרצה של 500 רגל.
העניין הפך במהרה למומחיות וחלק מהטייסים הצליחו להמריא לאחר ריצת המראה של 400 רגל בלבד. הנווטים למדו לחשב את צריכת הדלק והמקלענים התכוננו לא רק לאפשרות של ירי אווירי, אלא גם לאפשרות של תקיפה קרקעית. אף אחד מאנשי הצוותים לא ניחש באיזו קרקע מדובר.
ב-23 במארס, בשלוש לפנות-בוקר, עזבו 22 מטוסי B-25 את בסיס אגלין שבפלורידה בפעם האחרונה. לאחר נחיתת ביניים בבסיס נוסף, עזבו הצוותים לבסיס אלמדה שבקליפורניה, שם הועמסו המטוסים על נושאת המטוסים "הורנט". 16 מטוסים, זה כל מה שה"הורנט" היתה מסוגלת לשאת, אבל למקרה שמישהו יתחרט, הועלו לנושאת המטוסים כל אנשי 24 הצוותים שהתאמנו למבצע. בבוקר ה-2 באפריל יצאה ה"הורנט" לכיוון מערב, כשאיש על סיפונה, מלבד דוליטל ומפקד האונייה, אינו יודע לאן היא מפליגה.
מי שנסע באותו יום על גשר הזהב בסן פרנסיסקו לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שמשהו גדול הולך להתרחש. במי המפרץ הכחולים שטו נושאת מטוסים, שלוש אוניות ליווי, ארבע משחתות ומכלית תדלוק, כשעל נושאת המטוסים דחוסים 16 מטוסים ענקיים. מאוחר יותר באותו היום, כשה"הורנט" התרחקה מהחוף, נשמע קולו של הקפטן ברמקולים: "שימו לב, המטרה היא טוקיו". שמחה גדולה יותר לא היתה יכולה להיות. אנשי חיל-האוויר וחיל-הים רקדו על הסיפון בין המטוסים. הנקמה על פרל הרבור היתה בדרך.

אסור לפגוע בארמון הקיסר

עם תום החגיגות, נפרסו המפות וחולקו המטרות. דוליטל ייצא ראשון ויפציץ מפעל תעשייתי בטוקיו. המטוסים שיגיעו אחריו יוכלו לעקוב אחר האש והעשן כדי להזדהות ביתר קלות. לוטננט הובר, שיגיע אחריו, יפציץ מפעל לפצצות, מחסנים ומפעל לגאז וחומרים כימיים בצפון טוקיו. המבנה שיוביל קפטן ג'ונס יתרכז במחסני נפט, תחנות כוח ומספר מטרות סמוכות לארמון הקיסר. בארמון עצמו, נאמר לצוותים, אסור בשום אופן לפגוע. המבנה של קפטן יורק יפציץ מטרות ביוקוהמה, המבנה של קפטן גרינינג יפציץ את הנמל של יוקוהמה והמבנה החמישי של מייג'ור הילגר ירחיק ויפציץ בנגויה, קובה ואוסקה. לאחר חלוקת המטרות, שוב כינס דוליטל את הצוותים, הסביר כי אין לפגוע באזרחים והזכיר למי ששכח: "מי שרוצה, יכול עדיין לפרוש". איש לא פרש.
"העובדה שהם טסים להפציץ את יפן ושאולי יפלו שם לא הטרידה אף אחד", יאמר לימים קומנדר פרנק אקרס, אחד מאנשי ה"הורנט". "התרכזנו יותר בעובדה שמעולם לא המריאו עם מפציצים מנושאת מטוסים קודם-לכן. חשבנו שאם הם יצליחו להמריא מהסיפון, הם יעברו את הכל".
ב-13 באפריל הצטרפה לכוח המשימה גם נושאת המטוסים "אנטרפרייז", שמטוסיה העניקו ל"הורנט" ולמטענה היקר חיפוי אווירי. שתי צוללות נשלחו לפטרל לפני הכוח ולהתריע מפני יפנים. ב-17 לאפריל פרשו ה"אנטרפרייז", המשחתות והמכליות וה"הורנט" - בליווי ארבע ספינות ליווי בלבד - הגבירה מהירות לכיוון יפן. ההמראה תוכננה לערב ה-19 באפריל, אבל משהו שיבש את התוכניות. לפנות-בוקר ה-18 באפריל התגלתה בסביבה ספינת סיור יפנית ובלית ברירה ציווה מפקד המבצע, תת-אדמירל הולזי, להשמידה. החשש העיקרי היה שבטרם ישקעו במצולות, יספיקו הימאים היפנים להזהיר את המיפקדה בטוקיו. לאחר המלחמה התגלה כי החשש היה מוצדק. שתי דקות לפני שהוטבעה, הודיעה ה"ניטו מארו" כי היא מבחינה בנושאת מטוסים אמריקאית. בטוקיו לא האמינו למידע.
תת-אדמירל הולזי, שהיה באותה עת על סיפונה של ה"אנטרפרייז", עמד בפני דילמה חמורה נוכח ההתפתחות. הוא ידע כי הוא חייב לשגר את המטוסים במהרה, או שהמשימה תיכשל. מצד שני, ה"הורנט" היתה במרחק 600 מייל מחופי יפן, 200 מייל מעבר למרחק בו אמור היה הדלק להספיק. הוא גם ידע שאם יקדים את המשימה ביממה, ייתכן שאתר הנחיתה בסין לא יהיה מוכן. בשמונה בערב הוא הפסיק להתלבט. "שגרו את המטוסים", הורה לצוות ה"הורנט". "ולקולונל דוליטל ואנשיו הנועזים - בהצלחה, ושאלוהים יהיה אתכם".
אנשים התרוצצו על ה"הורנט" כמו בקן נמלים, הצופרים נהמו, הכרוז הודיע "טייסים, איישו את המטוסים" וכולם רצו לעמדות. מטוסו של דוליטל היה הראשון. בתור שכזה, היו לו רק 470 רגל של מסלול המראה. אחד המלחים אחז בידו דגל גדול, סובב אותו ודוליטל הגביר בהתאם את עוצמת המנועים. ברגע שהדגל הורם בתנופה, שיחרר דוליטל את הבלמים ושעט עם מטוסו על המסלול החלק לכיוון הים. המטוס נראה כאילו הוא מתקדם לאט למדי. כשגמר את המסלול הוא נעלם לשנייה מתחת לקצה הסיפון ועלה בחזרה לקול אנחות הרווחה של כולם.
ברגע שהסתיימו שאגות השמחה, הוזנק המטוס השני, והבאים אחריו. בסך-הכל, בהתחשב בתנאים - גשם שוטף, מסלול חלק וגלים גבוהים - ההמראה עברה טוב מהמצופה. אבל היו גם תקלות: שני מטוסים החליקו והתנגשו זה בזה ואחד מהם המריא כשזכוכית החרטום שלו סדוקה. מטוס אחר החליק על המסלול ובלם על סף נפילה לים. אחד המדחפים של מטוס אחר פגע במלח שהיה על הסיפון וכרת את ידו השמאלית.

מפקד הנ"מ עשה חרקירי

אבל בהתחשב בנסיבות, ההמראה הקצת מגושמת הזו נחשבה למושלמת. ב-9:20 בבוקר, קצת יותר משעה לאחר המראתו של דוליטל, 16 מטוסים היו באוויר. הכיוון: טוקיו. ברגע שנעלם המטוס האחרון בערפילי הבוקר, ציווה הולזי על כל האוניות לשוב על עקבותיהן במהירות מלאה.
למרות שהמטוסים המריאו מלב ים במזג-אוויר נוראי, בטוקיו לא יכול היה להיות טוב יותר. השמש זרחה ומלבד כמה בלונים פורחים ומטוסים שהתאמנו למיפגן לכבוד יום הולדתו של הקיסר שחל למחרת היום, העיר היתה שקטה. אף אחד לא הפריע לדוליטל ולחבריו להפציץ. תוך שעה, העיר כולה כוסתה בתמרות עשן.
היפנים הוכו בתדהמה. כל מטוסי הקרב שלהם היו רחוק משם, באזורי הלחימה והאזרחים השלווים לא האמינו שהמלחמה יכולה להגיע אליהם הביתה. הנזקים למוראל היפני היו קשים מהנזקים הפיזיים. השלטונות הרי הבטיחו לציבור פעם אחר פעם, כי שמי טוקיו יהיו נקיים לעד. ראשי הצבא החליפו האשמות. מפקד ההגנה האווירית במרחב טוקיו ביצע חרקירי מייד לאחר ההפצצה.
בינתיים, פנו דוליטל ואנשיו לכיוון סין. ההפצצה אמנם עברה בשלום, אך החלק הקשה עדיין היה לפניהם. מזג-האוויר נעשה גרוע מרגע לרגע ושכבת עננים גדולה התפשטה בגובה נמוך. דוליטל עלה לגובה 6,000 רגל ולאחר-מכן ל-8,000 רגל. 13 שעות מהרגע שהמריא מסיפון ה"הורנט", לאחר שנשאר לו דלק לחצי שעה בלבד, החליט דוליטל לנטוש. הוא ואנשי צוותו קפצו מהמיטשל הנאמן אל החשיכה שלמטה, כשכל שנותר להם לקוות הוא שהם נמצאים מעל סין.
הנחיתה של דוליטל עצמו היתה רכה, היישר לתוך ערימת דשן בחווה קטנה ליד הגבול. את הלילה בילה בטחנת קמח של חוואים סינים, כשהוא חבול ורועד מקור. בבוקר יצא לחפש ניצולים מאנשי צוותו ובמהרה נוכח לדעת כי הסינית המעטה שלמד על ה"הורנט" לא היתה שימושית במיוחד. קצין סיני אותו פגש באיזור הבין אמנם מעט אנגלית, אך לא האמין לאף מילה שאמר האמריקאי המוזר, שהיה מוכן להישבע שרק אתמול תקף את טוקיו. כשדוליטל לקח אותו לחווה וביקש מהחוואי לספר שאכן צנח מעל החווה שלהם, סירבו החוואי ואשתו לאשר את טענתו. כשסחב את הקצין לערימת הדשן בה נחת, כדי להראות את המצנח, גילה שהמצנח נעלם. רגע לפני שהסינים עמדו לעשות לו מה שעושים בסין למרגלים, הופיעו שניים מאנשי צוותו, עם המצנחים ביד. עכשיו הקצין הסיני היה קצת יותר קשוב. אפילו החוואי הסיני הסכים כעת לאשר שדוליטל אכן צנח באיזור, בעיקר לאחר שנתנו לו את הבד המשובח של שני המצנחים.
גורל הצוותים האחרים היה דומה; רובם נטשו את המטוסים וחלקם התרסקו על חופי סין בכוונה תחילה. בסרט "30 שניות מעל טוקיו", משנת 1944, מתואר סיפורם של טד לאוסון ואנשי צוותו, שהתרסקו על חופי סין וניצלו הודות לטיפולם המסור של כפריים סינים. לאוסון עצמו נפגע ברגלו ועבר ניתוח כריתה בתנאים קשים באחד הכפרים. חבר צוות אחר שלו שבר בנחיתה את שתי כתפיו.
היפנים הזועמים טבחו בכפרים סיניים בכדי להשיב את כבודם האבוד. משפחות שלמות, שבניהם עזרו לטייסים האמריקאים להימלט, נשחטו באכזריות. למרבה המזל, הצליחו רוב אנשי הצוותים לחמוק בדרכים-לא-דרכים לצ'ונקינג ורק שמונה אנשי צוות (מתוך 80 שיצאו למבצע) נפלו בשבי היפנים. הם הואשמו ב"הפצצה בלתי אנושית ובלתי נסבלת של בתי-חולים, בתי-ספר ואזורים מיושבים". שלושה מהם הוצאו להורג בטקס חגיגי ביפן, אחד מת בכלא מתת-תזונה וארבעת הנותרים עונו קשות, אך שוחררו בידי חיילים אמריקאים ב-1945.
רק צוות אחד מתוך ה-16 הצליח לנחות נחיתה רגילה. צוותו של קפטן יורק נחת בשדה קטן ליד ולדיוויסטוק שברוסיה. למרות שבתדריך נאסר בפירוש לנחות בשטח רוסיה, יורק, שראה כי צריכת הדלק שלו גדולה בהרבה מהצפוי, פנה לכיוון רוסיה לאחר שהטיל את כל פצצותיו. אנשי הצוות הוחזקו כשבויים ברוסיה במשך שנה, עד שנמלטו לאיראן ומשם לארה"ב.

ניצחון, עם קצת צבע

כיממה לאחר שצנח בסין, איפשר קצין סיני לדוליטל להתקשר לגנרל ארנולד ולהודיע כי המשימה בוצעה. החגיגות בארה"ב תפסו תאוצה והנשיא רוזוולט, שלא יכול היה לחשוף עדיין את העובדה המדהימה כי המפציצים המריאו מנושאת מטוסים, הודיע לאומה בחגיגיות כי מטוסי ה-B-25 המריאו משאנגרי-לה האוטופית שבטיבט. מה רע, הוא חשב, בלהוסיף קצת צבע לניצחון?
דוליטל, מצידו, ישב באותה שעה ממש על גבעה בסין לצד ערימת מתכת שהיתה פעם מטוס המיטשל המצוחצח שלו. לראשונה מזה זמן רב, הוא בכה. הוא חשב שמשימתו היתה כשלון מוחלט, וציפה לעמוד בפני משפט צבאי עם חזרתו לארה"ב. הוא לא ידע שההיפך הגמור הוא הנכון. למרות שכל המטוסים נהרסו וחלק מאנשיו נהרגו, נפלו בשבי, או נפצעו באורח קשה, ולמרות העובדה שהנזק לטוקיו היה זניח, סיפק המבצע מנת מוראל רצינית לאמריקאים בשעה שזו היתה נחוצה כאוויר לנשימה. האמריקאים הצליחו להוכיח את פגיעות היפאנים בביתם וארבע טייסות חשובות רותקו מאז ליפאן במקום להישלח לאזורי הקרבות בהם היו דרושות באופן דחוף.
התוצאה החשובה ביותר של המבצע היתה בכך שגרמה לשינוי תפיסת הקרב של היפאנים - מה שהוביל אותם למערכת מידוויי, שבה ניטלה מהם העליונות שממנה נהנו עד כה. במקום להישלח למשפט, קודם דוליטל לדרגת בריגדיר ג'נרל, קיבל מדליית כבוד ומונה לפיקוד על כוחות אוויריים גדולים בזמן המלחמה ואחריה. הוא מת בשנת 1993 כשהוא בן 97. למרות שכוחות תחת פיקודו של דוליטל הטילו לאחר ה-18 באפריל 1942 עוד פצצות רבות וגדולות יותר על יפאן, הפצצות הספורות שהטיל בעצמו על טוקיו ישארו, לתמיד, החשובות שהטיל בחייו.

עוד באותו מדור

המטוסים שלא יוצרו (אבל שינו את עולם התעופה)

בשלהי מלחמת-העולם השנייה עמלו הנאצים על פיתוח מטוסי סילון. על השולחן התקדמו השרטוטים והפיתוחים בקצב מהיר - אך רק מעט מהמטוסים שתוככנו אכן יוצרו. למרות זאת, אותם מטוסי סילון מעטים ששרדו לאחר כניעת הרייך הועברו לארה"ב ויחד עם המהנדסים הגרמנים שנפלו בשבי, שימשו השראה למטוסי הסילון הראשונים של העולם החופשי. אפילו את ראשיתו של המטוס החמקן אפשר למצוא בסיפור הזה

נחיתה בכיכר האדומה

מערך ההגנה האווירית של ברה"מ בשנות ה-80 היה דבר שיש להתפאר בו: טילים מתקדמים, מטוסי יירוט משוכללים וכ-10,000 תחנות מכ"ם הפכו אותו לכמעט בלתי חדיר. עד שהופיע מתיאס רוסט.