בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 130 (231) 01/12/99

זמן אוויר

טיסה נעימה

אם אתם קוראים את הכתבה הזאת כשאתם יושבים במטוס, דלגו לכתבה הבאה. בעיקר אם אתם לפני המראה, או נחיתה, או סתם יושבים במחלקת תיירים. מטוס, כידוע, הוא אמצעי התחבורה המהיר והנוח ביותר. הבטוח ביותר? לא בהכרח. תאונות באוויר הן תמיד קטלניות. עכשיו, בנקודת התפר שבין המאה ה-20 למאה ה-21, לפני שבאג 2000 יטרוף את כל הקלפים, מה יותר נכון מאשר להיזכר באסונות המפורסמים, הטראגיים, המעניינים, הדרמאטיים, המשפיעים והמוזרים ביותר בתולדות התעופה. אז פליז, פסטן יור סיט-בלטס, ושתהיה לכם טיסה נעימה

ליאור שליין

קצת אחרי השעה 8 וחצי בערב, בפיירפילד, ניו-ג'רזי, נכנס ג'ון פ. קנדי ג'וניור לתא הטייס של ה"פייפר סראטוגה". ביחד עם אשתו, קרוליין, ואחותה לורן, המריא קנדי לעבר מארת'ס ויניארד, מסצ'וסטס. משם היו אמורים להמשיך לחתונה משפחתית. קנדי, פרט להיותו בן של נשיא לשעבר, עורך עיתון ואחד האנשים הפופולאריים בארה"ב, היה גם טייס. כלומר, בעל רשיון טיס אזרחי.
ג'וסף קנדי ג'וניור, דודו של ג'ון, נהרג בהתרסקות מטוס בגיל 29, במלחמת-העולם השנייה. קת'לין קנדי, דודתו, נהרגה בתאונת מטוס ב-1948, והיא בת 28 בלבד. אביו, בהיותו נשיא, נרצח על-ידי מתנקש. כמה מקרובי משפחתו האחרים מתו ממנת יתר, או מצאו את מותם בתאונת סקי. אבל בג'ון-ג'ון, נדמה היה, לא דבק חוסר המזל הזה. ואז, ב-16 ביולי 1999, בדרך למארת'ס ויניארד, יצא ה"פייפר סראטוגה" משליטה והקשר עימו אבד.
במשך יומיים עקב כל העולם, בשידור חי בטלוויזיה, אחרי חיפוש המטוס. אולי, קיוו כולם לנס, הם ניצלו. ואז נמצאה על החוף המזוודה של לורן, אחר-כך גלגל המטוס. ג'ון, קרוליין ולורן הצטרפו למעגל הטרגדיות של משפחת קנדי ולמניין ההרוגים באסונות תעופה.
המוות הראשון בתאונת טיסה אירע 91 שנים קודם-לכן, ב-17 בספטמבר 1908. סגן תומאס ספלרידג', בוחן מטוסים בצבא ארה"ב, נהרג במהלך טיסת ניסוי ל"מודל B" של חברת רייט. אז, בימים הטובים, תאונה אווירית היתה אירוע נדיר. מצד שני, טיסה בכלל היתה אירוע נדיר.
בסלון האווירי האחרון בפארנבורו הכריז אדם בראון, סגן-נשיא "אירבאס" לתיכנון אסטרטגי, כי בשני העשורים הקרובים יגדל היקף התנועה האווירית פי שלושה והסיכון לתאונות אוויריות יגדל בהתאם. "כבר עתה הגענו לשלב בו לא עובר שבוע מבלי שמטוס נוסעים אזרחי יהיה מעורב בתאונה קשה במקום כלשהו בעולם", אמר. "המצב יחמיר בשנים הקרובות, כי צפויה עלייה חדה במספר הטיסות. עד שנת 2020 תהיינה לפחות שתי תאונות קשות מדי שבוע".
מבדיקת הרשימה של מאה האסונות הגדולים בהיסטוריית התעופה עולה, כי ההמראה היא החלק הרגיש והמסוכן ביותר. 12 מבין מאה האסונות הגדולים אירעו כבר בתחילת הטיסה. אך למי שעובר בשלום את ההמראה, צפויה ציפייה דרוכה וארוכה עד לנחיתה. 11 אסונות גדולים אירעו בנחיתות. הסיבות לאסונות רבות ומגוונות: התנגשויות בהרים, התנגשויות בין שני מטוסים, מזג-אוויר בעייתי, תנאי ראות, טעויות אנוש, בעיות טכניות, שריפות במנוע, קלקולים, פיצוצים, עייפות חומר, הזנחה באחזקה ומה לא.
"אני לא מאמינה במסיכות החמצן במטוסים", אמרה פעם הקומיקאית ריטה רודנר. "כוסות פלסטיק כתומות קטנות מחוברות לבלון שאין בו שום דבר, זה מה שיציל אתכם? לדעתי, הן בכלל לא נועדו לספק חמצן. הן שם בשביל לעמעם את הצרחות".

האסון הכבד ביותר

שני מטוסי בואינג-747, האחד של חברת-התעופה ההולנדית KLM, השני של "פאן-אמריקן", עמדו זה לצד זה ברחבת החניה למטוסים בשדה-התעופה לוס-רודיאוס שבטנריף. שניהם לא היו אמורים להיות שם בכלל. אבל באותו יום, ה-27 במארס 1977, הוטמנה פצצה בבניין הטרמינל של שדה-התעופה לאס-פלמאס, מרחק 25 דקות טיסה מלוס-רודיאוס, וכל הטיסות הופנו לשדה הסמוך.
טיסה 4805 של KLM נחתה בלוס-רודיאוס ב-13:38. 37 דקות אחר-כך נחתה טיסה 1736 של "פאן-אם". רחבות החניה היו מלאות במטוסים, הפקחים עמוסים בעבודה, מזג-האוויר מחורבן, הנוסעים עייפים ועצבנים. בקיצור, אווירה מתוחה.
שלוש שעות חלפו עד שנוטרלה הפצצה בלאס-פלמאס ובלוס-רודיאוס המטוסים המשיכו לנחות. כשנפתח סוף סוף השדה לתנועה, תודלק מטוס הבואינג של KLM והטייסים התכוננו להמראה. גשו למסלול 30, אמרו להם הפקחים, ותסיעו אל הקצה. ארבע דקות אחר-כך, ב-17:02, נשלח גם המטוס של "פאן-אם" אל מסלול 30. במעבר השלישי היה עליו לרדת מהמסלול ולפנות מקום ל-KLM.
17:05 היתה הדקה הגורלית. טייס-המשנה של KLM ביקש אישור להמריא. כך, לפחות, הוא חשב. "רות, אנחנו עכשיו בהמראה", אמר לפקחים בשפה שאינה סטנדרטית בקשר ובהחלט משתמעת לשתי פנים. "או.קיי.", ענה הפקח. "המתינו להמראה, אני אקרא לכם". טייס-המשנה הורה לצוות להמריא.
כל אותו זמן חיפשו טייסי "פאן-אם", בתנאי הראות הגרועים, את היציאה השלישית ממסלול 30. גם הם לא הבינו את התשדורת ששלח הצוות של KLM למגדל. רק בשיאן של ההכנות לקראת ההמראה קלט טייס-המשנה של KLM שמשהו כאן לא בסדר והסב את תשומת-לבו של הקברניט למטוס ה"פאן-אם" שאולי עוד לא הספיק לפנות את המסלול. זה בסדר, ענה הקברניט, הוא פינה מזמן, והתחיל בהמראה.
הבאוינג-747 של "פאן-אם" בדיוק חלף על פני היציאה השלישית ממסלול 30, אבל זה כבר לא שינה דבר. רק שמונה שניות לפני ההתנגשות זיהו שני המטוסים זה את זה. הקברניט של KLM משך את אף המטוס כלפי מעלה בחדות, הקברניט של "פאן-אם" כיבה את המנועים, אבל כל נסיונות ההימלטות לא הועילו. 583 הרוגים גבה האסון הטראגי ביותר בתולדות התעופה העולמית. רק 61 נוסעים ואנשי צוות ניצלו.

הטיטאניק של ספינות-האוויר

ה"הינדנבורג" היתה ספינת-האוויר הגדולה ביותר בעולם - 250 מטר אורך, 42 מטרים רוחב - גדולה יותר מכל מטוס נוסעים באותה תקופה. אז, בשנות ה-30, נועדה ה"הינדנבורג" להוכיח לעולם שספינת-אוויר היא-היא כלי התחבורה היעיל והנוח ביותר.
הטכנולוגיה של מטוסי הנוסעים הלכה והשתכללה ובאוויר הופיעו מטוסים גדולים, מהירים וזולים יחסית. עלות ספינות-האוויר, לעומת זאת, נשארה גבוהה. מימן, הגז ששימש את ספינות-האוויר הגרמניות, היה יקר מאוד. הוא היה גם דליק מאוד. בארה"ב השתמשו כבר בגז הליום, בטוח וזול בהרבה, אבל באווירה שקדמה למלחמת-העולם השנייה סירבו שלטונות ארה"ב למכור הליום לגרמניה הנאצית.
11 הטיסות הטרנס-אטלנטיות המוצלחות שערכה ה"הינדנבורג" כמעט ועשו את העבודה. אבל אז דיווח שדר רדיו בקול חנוק ובעיניים דומעות בשידור חי על הטיסה ה-12, שהיתה גם הטיסה האחרונה של ספינת-אוויר ל-50 השנים הבאות.
ב-6 במאי 1937 התאספו עשרות כתבים וצלמים בלייק-הרסט, ניו ג'רזי, כדי לסקר את בואה של ה"הינדנבורג". 93 נוסעי ואנשי צוות ה"הינדנבורג" התקרבו לקראת הנחיתה. לפתע, בגובה מאה מטר מעל פני הקרקע, נראו להבות גדולות פורצות מספינת-האוויר. הצופים הרבים שהתאספו במקום וחיכו לפלא התעופתי, הביטו בחוסר-אונים בגוש האש הענקי צונח אל הקרקע תוך פחות מדקה. 33 אנשים נהרגו בהתרסקות, עשרות נפצעו.
צירוף נסיבות נדיר הוא שגרם לתאונה. סופה חשמלית יצרה זרם מן הקרקע אל שלד הספינה, דרך כבלי העגינה הרטובים, שהצית את המימן הדחוס בחלקה האחורי של הספינה. ה"הינדנבורג" הפכה לכבל חשמלי ענקי. האסון הנורא זיעזע את העולם וסתם את הגולל על חלום הטיסות המסחריות של ספינות-האוויר.

איש לא ניצל

ההיסטוריה של אסונות התעופה רצופה מטוסי נוסעים שהתנגשו זה בזה, התרסקו והתפוצצו ובכמה הזדמנויות גם הופלו. הופלו ממש, יורטו, כמו בקרב-אוויר. לעיתים בטעות, לעיתים אולי לא. זה קרה כמעט לכולם: הרוסים הפילו את הקוריאנים וחטפו מהאמריקאים, שהפילו את האיראנים. ואנחנו הישראלים - כן, גם אנחנו - שמטוס נוסעים שלנו הופל בבולגריה, היינו מעורבים בתקרית דומה גם מעברו השני של המיתרס, לאחר שמטוס נוסעים לובי שהיה בדרכו לקהיר, יורט בטעות על-ידי מטוסים ישראליים.
אחד האסונות האוויריים החמורים ביותר אירע בבוקר ה-1 בספטמבר 1983, כאשר מטוס בואינג-747 של חברת-התעופה הקוריאנית המריא מאלסקה. בדרך, מעל איזור האי סחלין, סטה הטייס בצורה משמעותית מנתיב הטיסה וחדר למרחב האווירי של בריה"מ. מטוסי קרב רוסיים שהוזנקו לאוויר פתחו באש לעבר המטוס וכל 269 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו בו נהרגו. עד כאן העובדות.
האסון גרם לתקרית דיפלומטית בינלאומית חמורה. זו היתה תאונה, טענו הרוסים, המטוס הופל בטעות כי זוהה כמטוס ביון אמריקאי מסוג RC-135. לזכותם ייאמר שאכן היה כנראה מטוס כזה באותו זמן ובאותו איזור במשימת ביון אלקטרוני
אלא מה? תחנת האזנה אמריקאית ביפן קלטה את הטייס הרוסי מדווח על שיגור טיל והשמדת מטרה. אין ספק, אמרו האמריקאים, שהמטוס זוהה כמטוס בואינג-747 אזרחי ובכל זאת הופל. יש בידינו הוכחות, טענו, שהטייסים עקבו אחרי המטוס במשך שעתיים והפילו אותו בכוונה. ואכן, בצעד חסר-תקדים חשפו האמריקאים את הציתות לקשר הרוסי ופירסמו את ההקלטה. אולם עד היום המחלוקת לא נפתרה. בדיון סגור בקונגרס הודו מומחים אמריקאים כי אין הוכחות שהרוסים אכן ידעו באיזה מטוס מדובר. הוויכוח לא הפריע לאמריקאים לצאת בהצהרה ברורה: טעויות כאלה לא קורות.
כמעט חמש שנים אחר-כך, ב-3 ביולי 1988, גילו האמריקאים שהן קורות, ועוד איך קורות. מטוס אירבאס A-300, בטיסה 655 של חברת-התעופה האיראנית, יורט בטעות מעל המפרץ הפרסי על-ידי אוניית המלחמה האמריקאית "וינסנס", שזיהתה אותו כמטוס קרב. 290 הנוסעים ואנשי הצוות ניספו, איש לא ניצל.
באותה תקופה, לאחר שכוחות צבא איראניים תקפו מכליות דלק זרות ששייטו במפרץ הפרסי, החל הצי האמריקאי ללוות את כל המכליות ולהגן עליהן מפני התקיפות. תקריות אש בין האמריקאים לאיראנים היו עניין שבשיגרה. באותו יום איתרו ספינות מלחמה אמריקאיות מטוס לא מזוהה, שהמריא משדה-תעופה באיראן.
התאונה, כדרכן של תאונות, נבעה משילוב של כמה גורמים. במהלך יצירת תמונת קרב משותפת, כלומר איחוד המכ"מים של כל ספינות המלחמה האמריקאיות במפרץ, היתה אי הבנה, שנבעה, בין השאר, מהמראת שני מטוסים בו-זמנית.
צוות האונייה "וינסנס" מעולם לא פעל בתנאי קרב אמיתיים. כשחשבו מפעילי המכ"ם שמטוס קרב איראני מתקדם לעברם, הם נכנסו ללחץ. "מטוס קרב במסלול 211, מהירות 360 קשר, גובה 9,000 רגל, כאן ספינת צי ארה"ב בכיוון 212 ממך", קראה ה"וינסנס" לעברו. "מבקש שתפנה מיד את המסלול ל-271. אם תשמור על הנתיב הנוכחי, אתה נתון לסכנה וצפוי לצעדי התגוננות של צי ארה"ב. מבקש שתשנה את המסלול ל-271, חוזר 271 סוף".
אבל מטוס נוסעים, מה לעשות, לא קולט את התדר הצבאי של הצי האמריקאי. כשהיה המטוס במרחק 20 מייל מה"וינסנס" קיבל ויליאם רוג'רס, מפקד האונייה, אישור ממפקד הכוחות האמריקאיים במפרץ לפתוח באש. כשהתקרב עד למרחק עשרה מייל, נורו לעברו שני טילים. 21 שניות אחר-כך הושגה פגיעה. 60 דקות אחר-כך הבינו האמריקאים שפגעו במטוס לא נכון.

התינוקות של באזבי

ב-5 בפברואר 1958 שיחקה קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ'סטר יונייטד בבלגרד נגד אלופת יוגוסלביה, הכוכב האדום, בשלב רבע-הגמר גביע האלופות. באותם ימים, כמו עכשיו, היתה מנצ'סטר בלתי מנוצחת. תחת הדרכתו של המנג'ר האגדי, מאט באזבי, שיחקה חבורה של שחקנים צעירים, כשרוניים, שקרעו את הליגה, את אירופה והיו נערצים בכל בריטניה. "התינוקות של באזבי", קראו להם.
כשעלו למטוס האמבסדור-BEA בדרכם חזרה הביתה היו השחקנים במצב-רוח מרומם. זה היה אחד המשחקים הגדולים שלהם. בדרך עצר המטוס לתידלוק בשדה-התעופה "רים" במינכן, גרמניה. אלא שאז פקד את השדה מזג-אוויר קשה, רוחות וסופת שלג. פעמיים ניסה הטייס להמריא ולא הצליח, אבל התעקש והמשיך לנסות. כולם רצו לחזור הביתה לחגוג, בשום אופן לא לבלות את הלילה במינכן.
הנסיון השלישי, קצת אחרי השעה 15:00, הסתיים באסון. המטוס התרסק בשלג, 60 יארד אחרי סוף המסלול. 23 אנשים נהרגו בתאונה, ביניהם שמונה מכוכבי הקבוצה.
בריטניה, כפי שאפשר לתאר, היתה שרויה באבל עמוק. מנצ'סטר יונייטד היא באמת הקבוצה של כו-ל-ם. זו לא היתה הפעם הראשונה בה התרסק מטוס של קבוצת כדורגל ושבר את לבבות האוהדים, גם לא האחרונה. ב-1949 התרסק מטוסה של קבוצת הכדורגל האיטלקית טורינו. ב-1993 התרסק מטוסה של נבחרת זמביה בגאבון. אבל האסון שאירע לתינוקות של באזבי הוא בלי ספק המפורסם והכואב מכולם.

מול עיני הצופים

ההופעה של ה"פרצ'ה טריקולורי", הצוות האירובאטי האיטלקי, היתה אמורה להיות שיאו של המפגן האווירי, שנערך בבסיס חיל-האוויר האמריקאי בראמשטיין, גרמניה. אלפי הצופים הנלהבים, שהתכנסו שם ב-28 באוגוסט 1988, לא העלו בדעתם שההופעה תסתיים באסון.
התרגיל שניסו חברי הצוות היוקרתי לבצע היה פשוט יחסית: התפצלות לשתי קבוצות, בנות חמישה וארבעה מטוסים, המבצעות לולאה בצורת חצי לב אחת מול השנייה ומטוס בודד המבצע ביניהן לולאה סביב עצמו. אלא שאיוו נוטארלי, שהטיס את המטוס הבודד, הקדים קצת והגיע בגובה נמוך מדי. הוא התנגש במטוס השני במבנה החמישייה. הטייס ג'ורג'יו אלסין לא הספיק להבין מה פגע בו והתנגש במוביל החמישייה, מאריו נאלדיני.
מטוסיהם של אלסין ושל נאלדיני התרסקו אל הקרקע. מטוסו של נוטארלי עף אפוף להבות אל עבר הקהל, פגע בשורת מכוניות חונות וגרם לדליקה ענקית. האסון גבה 66 קורבנות. 356 אנשים נפצעו.

חור ענקי בקידמת המטוס

שניים מהאסונות המוזרים ביותר התרחשו תוך שנה, בשני קצוות העולם. ב-24 בפברואר 1989 היה מטוס בואינג-747 בטיסה 811 של "יונייטד אירליינס" בדרכו מהונולולו לניו-זילנד, כשהוא נושא 336 נוסעים ואנשי צוות. סמוך לשעה שתיים לפנות-בוקר, כשהוא בגובה 25 אלף רגל מעל הוואי, נפער חור ענקי בקידמת המטוס.
תשעה נוסעים, שישבו בארבע השורות הראשונות של מחלקת התיירים, נשאבו החוצה. שמונה צללו אל מותם, ואחד נשאב אל תוך המנוע עם כמה חלקי מתכת ושיתק אותו מיד. 25 נוסעים נפצעו. כעבור שניות אחדות שותק מנוע נוסף. שאר הנוסעים שנותרו במושביהם, מיהרו לחגור את חגורות הבטיחות. במטוס החלה נושבת רוח חזקה, שברי זכוכית וניירות עפו לכל עבר והרעש היה איום. דיילת, שעמדה להגיש משקה לאחד הנוסעים בזמן התאונה, מצאה את עצמה מחזיקה ברגליו כדי לא לעוף החוצה דרך החור הגדול שנפער.
למרות שיתוק שניים מהמנועים, הצליח המטוס לנחות. הקברניט, שתאו היה סמוך מאוד למקום המושבים שנעקרו, שפך את הדלק כדי להפחית מהמשקל ובעזרת שני מנועים בלבד חזר להונולולו והנחית את המטוס. הסיבה לאסון, כפי שהתברר מאוחר יותר, היתה עייפות החומר של המתכת סביב הדלת הקדמית.
ב-2 בפברואר 1990 חטף צעיר סיני בן 27 מטוס בואינג-737 ודרש להטיסו לטייוואן. בטיסה 8305, שהמריאה מקסיאמן, היו 93 נוסעים ועשרה אנשי צוות. כשהבין החוטף שעומדים להנחיתו בקנטון, עיר בדרום סין הסמוכה להונג-קונג, החל להיאבק עם הטייסים. שרשרת האירועים שהחלה מאותו רגע היתה מסמרת שיער. המטוס החטוף התפוצץ בזמן הנחיתה, התרסק, התגלגל לעבר מטוס ריק שעמד באותו זמן בשדה וניתז ממנו אל מטוס בואינג-757 מלא בנוסעים, שעמד להמריא.
אחרי הפגיעה במטוס המלא, הפך המטוס החטוף לכדור אש. 132 אנשים נהרגו באסון, ביניהם החוטף. רק תשעה מנוסעי המטוס החטוף ניצלו.
כשהוקרן הסרט "איש הגשם" במהלך טיסות, מספרים, הושמטה אחת הסצינות. לא במקרה. דסטין הופמן, כזכור, מגלם בסרט את ריימונד, אוטיסט עם זכרון פנומנלי, שבשום אופן לא מוכן לטוס. "ב-1987 אירעו 30 תאונות באוויר", הוא מצטט מזכרונו המדהים, "211 היו בהחלט הרוגים. בהחלט". "זה בסדר", מנסה תום קרוז להרגיעו, "זה מטוס של 'פאן-אמריקן'". "טיסה 625 של 'פאן-אם' התרסקה ב-27 באפריל 1976", עונה לו דסטין הופמן. "אז 'קונטיננטל', חברת אחרת", מתחנן קרוז. "טיסה 1713 של 'קונטיננטל' התרסקה ב-15 בנובמבר 1987", הופמן לא מוותר.
נכון, כמעט כל חברת-תעופה היתה מעורבת בתאונה. טיסה בהחלט יכולה להיות דבר מסוכן, ואף אחד לא מחוסן. מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד, נשיא מוזמביק סאמורה מרשל, ראש ממשלת פורטוגל פרנסיסקו סה קרניירו, נשיא פאקיסטן זיה אל-חאק - כולם, רשימה חלקית, נהרגו בתאונות מטוס. בדיוק כמו אורד וינגייט, באדי הולי ויורי גאגארין.
מצד שני, גם לחצות את הכביש זה דבר מסוכן. "ב-1986 היו 46,200 נהגים גברים מעורבים בתאונות קטלניות", כמו שאומר הופמן בסרט "איש הגשם" וממשיך לצעוד ברגל לאורך הכביש המהיר.

האסונות הגדולים בתולדות חקר החלל

כריסטה מקאוליף, מורה בבית-ספר תיכון בניו-המפשייר, נבחרה מבין עשרות-אלפי מועמדים להיכלל בצוות מעבורת החלל צ'לנג'ר ולהיות האזרחית הראשונה מן השורה שתצא למשימה בחלל. ב-28 בינואר 1986 עמד חלומה להתגשם.
הצ'לנג'ר ניצבה על כן-השיגור B-39 במרכז החלל בקייפ-קנברל. המפקד, פרנסיס סקובי, ושאר אנשי הצוות היו עסוקים בהכנות האחרונות. הספירה לאחור התקדמה ללא תקלות, המנוע הוצת. המעבורת, נישאת על-ידי שתי רקטות האצה מונעות בדלק מוצק, עזבה את כן-השיגור ב-11:38 והחלה לטפס מעלה במהירות 1,357 רגל לשנייה. ההתרגשות בתוך המעבורת היתה גדולה ועוד יותר בקרב מאות אלפי הצופים שעל הקרקע. אמריקה כולה החזיקה אצבעות למורה מניו-המפשייר.
59 שניות לאחר השיגור הבחינו במרכז הבקרה באש היוצאת מהאיזור האחורי של רקטת ההאצה הימנית. עוד 14 שניות חלפו ובגובה 47 אלף רגל, במהירות 1,800 רגל לשנייה, התפוצצה הצ'לנג'ר. כל שבעת אנשי הצוות ניספו, מול עיניהם של מאות אלפי הצופים המזועזעים. החקירה העלתה כי הפיצוץ בצ'לנג'ר התרחש בגלל דליפת גז מהמאיץ הימני של המעבורת.
19 שנים קודם, ב-27 בינואר 1967, גבה המירוץ האמריקאי לחלל את הקורבנות הראשונים. בקייפ-קנדי התכונן רוג'ר צ'אפי לטיסה הראשונה שלו לחלל. ביחד עם וירג'יל גריסום ואד וייט, שהיה האמריקאי הראשון שטייל בחלל מחוץ לחללית כשנה וחצי קודם, בחן את המערכות בתא הפיקוד של אפולו 1, לקראת המבחן המאויש הראשון.
קצר חשמלי שניצת מאחורי אחד מלוחות המכשירים גרם לדליקה בתא הפיקוד. שלושת האסטרונאוטים לא הספיקו להימלט ונחנקו מעשן הפלסטיק השרוף תוך כמה שניות. הניצוץ, תוצאה של חיווט פגום, הוא שגרם לשריפה. תא הפיקוד, שבמהלך הניסוי היה מלא בחמצן טהור, כדי לדמות מצב טיסה בחלל, הפך תוך שניות למלכודת אש. מאז אסון אפולו שונה המצב ותאי הפיקוד מכילים גם חנקן.
שנת 1967 נפתחה בטרגדיה גם עבור הרוסים. ב-24 באפריל נהרג ולדימיר קומורוב בדרכו חזרה לכדור-הארץ מטיסת הבכורה של החללית סויוז 1. השיגור מבסיס בייקונור עבר דווקא בהצלחה, וגם במהלך המסלול תיפקדה החללית כמתוכנן. אחרי ההקפה ה-26 של הסויוז, 18 שעות ו-45 דקות לאחר השיגור, התחיל קומורוב את הדרך חזרה לאטמוספירה.
מה שקרה אחר-כך כנראה לא יוודע לעולם. ההערכה היא, שתמרונים חריפים של החללית במהלך החזרה לאטמוספירה סיבכו את מיתרי המצנח, שנועד להאט את מהירותה. הסויוז פגעה בקרקע במהירות 644 קמ"ש וקומורוב נהרג במקום.

עוד באותו מדור

תיקים באפילה

"מפעל הבואשים" בקליפורניה הוא סיפור ההצלחה הגדול ביותר בתולדות התעופה הצבאית. ב-56 שנות קיומו הדגימו אנשיו כיצד קבוצה קטנה ומלוכדת של אנשי מקצוע, משוחררים מביורוקרטיה צבאית וממשלתית, יכולים לתת חופש לדמיונם וליצור מטוסים מהפכניים ששבו את לבו של כל טייס וחובב תעופה בעולם. מה"סטארפייטר" וה-U-2 ועד ה-F-117 החמקן

ה"אפים" נגד המיגים

שרשרת העימותים בין מטוסי הקרב האמריקאיים למטוסי הקרב הסובייטיים החלה בקוריאה, נמשכה בוויטנאם, בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים, והסתיימה בקרב הגדול בין מטוסי F-15 למיג-21 ו-23 במלחמת לבנון. אחרי קריסת הגוש המזרחי, עבר המאבק לשדה השיווק והמכירות. גם בו, ידם של האמריקאים על העליונה